יום כיפור הוא לגמרי עניינו של כל מי שמאמין שניתן לכבס ביום אחד כתמי עבר או בשפת היומיום: "שיסלח לי אלוהים". אם יש אלוהים, מי שמאמין בו הרוויח. אין אלוהים, לא הפסיד. כך או כך, זכותו של המאמין למחצה, לשליש ולרביע למלא את מצוות יום כיפור. או אולי זו חובתו, אם הוא חי בסיר לחץ סביבתי.
בעיקרון, הלחש בין אדם לקונו בכיפור ושאר נפנופי תרנגולים מסכנים לא ממש מוכיחים עצמם ביחסים שבין אדם לחברו. "דפוק", "אידיוט" ו"זבל" (ציטוטי ח"כים) הם סוג של נורמה ציבורית, וזאת בלי להיכנס לסטטיסטיקה של חובשי כיפות שחשודים ברצח או בשוד ושל סתם מסורתיים חובבי שוקולד בטיסה.
מעבר לקטע האמוני־טקסי, זהו היום שבו בשנת 1973 שפך ה' את חמתו על בני ישראל. מאז, מדי כיפור חובה עלינו לזכור מה קרה ובעיקר למה פרצה אותה מלחמה. ב־2003 הנחיתי פאנל בסרט הדוקומנטרי "ישראל גלילי - הטבח של גולדה" (במאי: רון מיברג, ערוץ 8), שעסק בישראל גלילי ככוח המניע מאחורי החלטות צמרת המדינה לקראת אותה מלחמה. חשבתי כבר אז שלא הייתה שם שום הפתעה. שהקרבות פרצו בגלל סרבנותם של גלילי, גולדה מאיר, משה דיין ושות' לוותר על סיני. תהיה מלחמה? נדפוק אותם חזק, מהר ואלגנטי, כמו שאמר חיים בר־לב לפני מלחמת ששת הימים.
יוסי שריד סיפר בתוכנית שהשר פנחס ספיר ידע שמדובר בסרבנות מדינית ולא העז לצאת נגדה. גיגלתי עכשיו לבדוק מה היו התגובות דאז על הסרט. נועם יורן כתב אז ב"הארץ": "מנחה הדיון, רן אדליסט, הגיב בדרמטיות לסיפור של שריד. 'אנחנו שומעים פה סיפור נורא ואיום, על שר בכיר שבעניין גורלי לא מעז ללכת נגד ראש הממשלה בגלל בעיות אישיות'", ציטט יורן והמשיך, "ברגע הראשון נשמע משהו צורם בלשון השערורייתית של אדליסט, הרי בפרשייה היסטורית מדובר ולא בדיווח על מרכז הליכוד. אבל במחשבה שנייה אולי גם היסטוריונים צריכים לאמץ את הסגנון הזה: ההיסטוריה כסיפור איום ונורא".
ואכן, כמו שכתב אז יורן, אטימות הממשלה דאז הייתה סיפור איום ונורא, בדיוק כמו שאטימות הממשלה כיום היא סיפור איום ונורא. אלא שלא מדובר בסתם אטימות. גם לא בהתעלמות שהביאה להפתעה כביכול. ההחלטה לא לתקוף ראשונים הייתה פרי מורעל של חשבון קר: אנחנו לא נתחיל במלחמה (נארגן קצת כוננות כאילו שגרתית). אנחנו אפילו לא נעשה קולות של הכנה אמיתית למלחמה (שבוע לפני גולדה אצל קרייסקי בווינה, דיין באסיפת בחירות). אם יתקפו אותנו (ומי שתוקפים ראשונים הם תמיד הרעים), לא נגיב (אפילו לא נאפשר לחיל האוויר להכות מכת מנע). אנחנו אומנם די בטוחים שתפרוץ מלחמה, אבל בהמשך נביס אותם, ואז נוכל להמשיך להחזיק בשטחים (וכך ניפטר מהלחץ הכבד שהפעיל עלינו העולם ללכת להסדר שלום עם מצרים).
הם התחילו
הסימנים לאורח המחשבה הזה פזורים בכל מחקרי המלחמה. ב־10 בספטמבר, חודש לפני כן, אמר דיין כי "על ישראל לקבוע את גבולותיה במעשי התיישבות. עזה לא תהיה מצרית, הגולן לא יהיה סורי, ירושלים לא תהיה ערבית, ומדינה פלסטינית לא תקום". ביום שישי לפני פרוץ הקרבות אמר דיין: "אין להזיז כוחות אלא אם זה ממש מתחיל". זהו משפט המפתח, שממנו ניתן להבין מדוע לא נצעקה המילה "מלחמה". הקבינט לא רצה שהאויב יידע שאנחנו יודעים שהמלחמה בדרך. מסובך? לא.
הקבינט היה מוכן לספוג מהלומה ראשונה כדי שהעולם יידע ש"הם התחילו". כשבני פלד מפקד חיל האוויר חזר וביקש בבוקר שישי תקיפה מקדימה של מערך הטילים ושדות התעופה, דיין סירב: "אי אפשר עקרונית לפתוח באש לפני שהם פותחים באש".
אורי בר יוסף, החוקר המוערך של אותה מלחמה, שהשתתף בפאנל שהנחיתי ב־2003, קבע בספרו על מלחמת יום כיפור כי "ההנהגה המדינית העדיפה את המלחמה על פני משא ומתן מדיני עם מצרים וסוריה". בדיוק כפי שממשלת נתניהו מעדיפה את המלחמות של היום על פני הסדרים עם השכנים, ובגלל אותן סיבות: רגיעה עשויה לגרום לנו להבין שאפשר לחיות בשקט עם השכנים, ואולי אפילו לוותר פה ושם. מלחמות, או יותר טוב מערכות שבין המלחמות (מב"ם), מנציחות חשדנות, זעם, פחד ונקם - ואלה מנציחים אחיזה בשטחים.
הסיפור הגלובלי־אסטרטגי שבגינו החליט קבינט גולדה ללכת למלחמה היה אישור אמריקאי. הנרי קיסינג'ר החליף את וויליאם רוג'רס, מזכיר המדינה שלחץ על ישראל להסדר בסיני. קיסינג'ר היה (ועודנו) מכונת דיפלומטיה מקיאבליסטית שראתה בעולם מגרש חול ספוג דם ממשחקי כוח אלימים. מי שמדמם פחות, מנצח.
ביוני 1973, ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נפגש לאוניד ברז'נייב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, עם נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. ברז'נייב היה מעוניין בשקט מזרח תיכוני כדי לחזק את הגרורות הסובייטיות במצרים, בעיראק ובסוריה אל מול הגרורות האמריקאיות, ישראל ואיראן, (תבדקו מה פוטין עושה היום ומי מפריע לו). ניקסון וקיסינג'ר סירבו ללחוץ על ישראל ללכת להסדר. במלחמה, העריך קיסינג'ר, ישראל תנצח וההשפעה האמריקאית במזרח התיכון תתחזק.
ואכן, התוכנית המשותפת לישראל ולארה"ב הצליחה. סאדאת חצה את הקווים מברה"מ לארה"ב, וסיום הלחימה הביא אותנו 101 ק"מ מקהיר ו־70 ק"מ מדמשק.
מה שלא עבד הוא הרעיון שקו הגנה דליל ברמה ובתעלה יעצור צבא שלם בכלום נפגעים. מה שלא עבד הוא הרעיון שעם ישראל מוכן לחפור אלפי קברים ובלבד שהשטחים שכבשנו יישארו ברשותנו. בראיון ליעקב ארז ("מעריב") מיד אחרי המלחמה אמר דיין: "ההלם העיקרי בישראל ייגרם כאשר יתברר שבכלל לא היה מחדל במלחמה. המחדל של יום הכיפורים לא היה במשגים הצבאיים והמדיניים, המחדל היה תגובת העם - אזרחים וחיילים לקשיי המלחמה". וזה בדיוק מה שאומרים כיום רבני השטחים שמנהלים את הממשלה: ארץ ישראל נקנית בייסורים, אז תחפרו קברים ותשתקו. העם מקטר? תאשימו את הערבים ואת השמאל. וחוץ מזה כולנו נקבל חנינה אלוקית ביום כיפור. עלינו.
זה לקח ארבע שנים עד ש"העם", בצדק גמור, התחשבן עם ממשלת גולדה ושות' והעיף אותם לאופוזיציה. המרוויחים הגדולים פוליטית ואידיאולוגית מתוצאות המלחמה היו כל דחויי מפלגות השמאל שניהלו את המדינה. מהימין הלאומני והאלוקי עד החרדים ועדות המזרח. משה דיין עצמו דילג לממשלת בגין. בהמשך ניסה לכפר על חלקו במלחמה ותמך בשלום בגבולות 67' עם מצרים. ללמדנו כיום, כמו שלא נאמר בתפילות יום כיפור: מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה.