פחד ומשטמה בבית הלבן

מוטי קירשנבאום ז"ל היה קדוש־תקשורת; כך קראתי לו בכתב ובעל פה, ולזכותו הוא שנא את זה. ודאי ניתן היה לתפוס אותו במעידה קטנה כמו את כולנו, אבל עם נוכחותו הסמכותית, היושרה שבה דבק בדעותיו, חוסר סבלנותו לטיפשים, אהבת הטבע שלו וקולו המהדהד, ידענו שקירשנבאום נושם אוויר גבהים, אינו מתפלש ברפש ואינו חתול אשפתות. כאשר הייתי זקוק לחוות דעת נקייה מאינטרסים ומטעם השגחה עליונה בנושאי תקשורת, הלכתי אל מוטי. הוא תמיד סיפק את הסחורה. הוא התנה ראיון איתו ב"מעריב" בזכותו לבקר גם את עופר נמרודי, ואלה דברים שצריך היה להסדיר מבעוד מועד. הוא גם מת כמו צדיק. קירשנבאום היה בוב וודוורד שלנו בלי הסקופים. כמו וודוורד, הוא היה מנהל רע. רשות השידור זצ"ל לא שגשגה תחתיו.

וודוורד היה אמור לרשת את בן ברדלי, העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט". הוא היה עורך משנה אבל כוחו לא היה בעריכה, אלא חולשתו. מה שאחותי קוראת "איל נה פא דה ראש" בצרפתית. גם לנחום ברנע, קדוש שהילתו החלידה, אסור היה לערוך את "כותרת ראשית". חבירתו לדו־עורכים עם תום שגב הייתה מתכון לאסון, אבל כמו יוזמות עיתונאיות אחרות בישראל שניסו להטות את הזרם האידיאולוגי המתגבר, "כותרת" נולד מת.

בשבתו כעורך דסק המטרו ב"פוסט", היה זה וודוורד שטיפח את הכתבת ג'נט קוק, ששלח אותה להשלמות ושהוריד לדפוס את הכתבה שבדתה ממוחה הקודח על ילד מכור להרואין. הכתבה הוסיפה פרס פוליצר נוסף למדף העמוס של ה"פוסט", אבל אחרי שקוק הודתה בתרמית והסיפור המושלם מדי נקרע לגזרים לא מתחברים, היו שתהו כיצד עברה הכתבה דרך ידיו של וודוורד, הידוע ברגישות הגבוהה של גלאי הבולשיט שלו. מכיוון שברדלי היה עדיין העורך הראשי, הוא חטף באומץ את מכת האש והתנצל כאשר ה"פוסט" נאלץ להחזיר את הפוליצר. לא רבים טרחו להזכיר את אחריותו הישירה של וודוורד לכישלון. כך זה כשאתה מסתובב עם הילה מסנוורת של קדוש־תקשורת.

עשרה ימים לפני צאתו לאור של "Fear: Trump in the White House" ב־11 בספטמבר, תאריך שמשמעותו לא התבזבזה על הצרכנים, ישבו המומחים הפוליטיים של הרשתות באולפנים וטיהרו את עצמם מכל זדון בעניינו של הנשיא המושמץ בהיסטוריה, כשהם מתמרחים באלוורה מטעם הבאבא־בוב. זה היה המראה הקרוב ביותר למועדוני המין בניו יורק בשנות ה־70. לכל אולפן היה מי שהביא צימוקים מהעוגה של וודוורד, והם היו עסיסיים ביותר יחסית לענבים יבשים. אין חרמנים וצדקנים יותר מעיתונאים שהוציאו עבורם את הערמונים מהאש. זו הייתה אורגיה של המהומי הסכמה, התפעלות ועצימת עיניים, שהלכה והתגברה עד שעור התוף שלי החל לדמם.

הנחת העבודה שנסכה רגיעה, נחת וקורת רוח כה גדולות בבעלי הדעה באולפנים, הייתה שאם וודוורד כתב את הדברים - אפשר להפקיד אותם בבנק. כל ילד יודע שבוב מקליט כל ראיון, כל שיחת טלפון וכל פגישה במרתף חניה. זה העיתונאי הגדול ביותר שקם לנו, הם אמרו, זה לא צחוק. וודוורד לא ממציא דברים. היה ברור שזו תחילת סופו של דונלד טראמפ, בעיקר משום שמי כמונו זוכרים מה עשו הוא וקרל ברנסטין לריצ'רד ניקסון בווטרגייט: הם גירשו אותו מהבית הלבן, לא פחות. היום לפני כמעט 45 שנה. מבוב דילן ועד בוב וודוורד לא היה לנו בוב כזה. הוד בוביותו.

***

אני בן הדור שהלך ללמוד קולנוע בגלל אורסון וולס והגיע לעיתונות בגלל וודוורד וברנסטין, האנטר תומפסון וטום וולף. גדלתי על ברכי העיתונות החדשה וקראתי את כל הספרים והמחקרים שנכתבו עליה. את "כל אנשי הנשיא" ו"הימים האחרונים" קניתי באמריקה כאשר ראו אור. בחלוקת התפקידים בין וודוורד וברנסטין, היה וודוורד התחקירן הנחוש, מי שלא הסתפק במקור אחד, שיכול להיאבק בזירה עם האצבע המחייגת שלו; ברנסטין ידע לכתוב. וודוורד כתב את העובדות וברנסטין עשה מהן טקסט קריא. לא במקרה שולף דסטין הופמן את הנייר ממכונת הכתיבה של רוברט רדפורד בסרט "כל אנשי הנשיא" ומרטיב את הטקסט.

קראתי את "פחד" בלילה אחד, שזה גם טוב וגם רע. טוב, משום שאתה בתוך הספר, ואין לך פנאי להפסיק ואתה גולש אל זרם התודעה של המחבר, שבמקרה של וודוורד זה גל נמוך במיוחד. רע, משום שהספר ארוך, חוזר על עיקרי התזות שלו ומייגע. "פחד" הוא ספר אפיזודי, שקדני אך לא בהכרח יסודי, כמו מל"ט עם מצלמה חדה המנציח את מה שמעניין את הטייס שלו ומזניח את השאר. כמו בספרים קודמים של וודוורד, גיליתי שמרתק בהרבה לשמוע את ברנסטין מבאר את וודוורד בשפתו העשירה והקולחת וביכולתו האינטלקטואלית להגיע למסקנות, מאשר לקרוא את וודוורד.

המופע המטורף ביותר באמריקה מתנהל בבית הלבן ללא וודוורד. מכיוון שיש לו מסורת של כתיבת ספר אחד לפחות לכל קדנציה נשיאותית (על ג'ורג' וו. הוא כתב ארבעה), נותר לו רק לדובב את הכמות הבלתי סבירה של פליטי נשיאות טראמפ טרם מלאו לה שנתיים וגם להסתובב בבית הלבן כמו טימותי באספילד בעקבות סי. ג'יי. קרייג ב"בית הלבן". אנחנו יודעים שדונלד טראמפ אינו מרטין שין.

הבעיה עם "פחד" היא מדיניות השיווק האגרסיבית. כל הקללות, פאקינג אידיוט זה ופאקינג דביל ההוא, השכלה של ילד בכיתה ו', דרומי מטומטם, הצגתו של טראמפ כאדם הכי לא ראוי לכהן כנשיא ושאר תופינים - הודלפו מראש ונדפסו בעיתון הבית של המחבר. מכיוון שוודוורד מעולם לא היה טוב בקשירת קצוות לכדי תובנה מעמיקה ומכוננת המרעישה את הקורא, הערך המוסף של הספר אינו גדול, וכוחו בשזירת האירועים המוכיחים את שכולם יודעים: הבית הלבן הוא קרקס וטראמפ הוא כרוז קרנבלים קולני, מושחת ונרקיסיסטי. יש בספר חורים שגורמים לקורא לתהות מדוע הם שם. למשל, לאן נעלמו בהמולה הכללית איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר. הם מופיעים, אבל בקטן מדי וללא הסבר.

הגיבורים של "פחד" הם גרי קון, היועץ היהודי, לשעבר מגולדמן־סאקס, שכתב מכתב התפטרות אחרי שטראמפ לא עשה את המוטל עליו במהומות בשרלוטסוויל ונשאר, ורוב פורטר, המשפטן שצבר כוח מאגי והופרש אחרי שהסתבר שהוא מכה נשים סדרתי. השניים הללו הם המקורות העיקריים של וודוורד, והוא גומל להם בנימוס מיותר וחסר מוסר ואינו מתחשבן עם פורטר היוצא פטור בלא כלום. הדעת נותנת שגם "ג'אוונקה" יוצאים שלמים בעסקת ברטר סיבובית.

כמו בספרו של מייקל וולף, גם "פחד" מסופר בחלקו דרך הפריזמה של השקפת עולמו של סטיב באנון העולה מהספר מנומק, ישיר וכמעט חביב בהשוואה לנמושות כמו הרל"ש ג'ון קלי. דרק הרווי מנהל את המדיניות במזרח התיכון בתחילתה, נפגש עם בכירי המוסד ומניח את קווי המתווה שאמורים להדאיג כל ישראלי. במיוחד את הקאדר הסהרורי הסוגד לטראמפ כמו עגל זהב ג'ינג'י.

יותר מאשר כתובים הדברים בספר, טען בוב וודוורד בראיונות שהתקיימו איתו כי כתב את הדברים מתוך תחושת שליחות ואחריות פטריוטית שבמרכזה ההבנה שדונלד טראמפ מהווה סכנה ברורה ומיידית לאמריקה. וודוורד מדבר כמו שהוא כותב; איטי, לא רהוט, אך נהנה מכובד משקלו הסגולי. ללא הפגישה בהלסינקי עם פוטין ועם קים ג'ונג און בסינגפור, הספר נקטע לפני סוף הסרט. כאשר העלבונות והקללות שצוטטו בהרחבה מונחים בספר, האפקט שלהם קטן יותר משרשרת הגללים שעשו מהם. לעתים אתה מגלה שוודוורד מגיע לציטוט שערורייתי דרך מילות ריכוך והקשר המעקרות את האפקט הדרמטי שהיה להן לפני שקראת את הספר.

***

"פחד" מזכיר את הטענה נגד "הימים האחרונים" של וודוורד וברנסטין. איפה ש"כל אנשי הנשיא" תיאר את פרימת נשיאותו של ניקסון ברמה עיתונאית גבוהה ביותר, היה "הימים האחרונים" תיאור קטנוני, משפיל ועגום של החודשים האחרונים של ניקסון בבית הלבן וסוג של וידוא הריגה. ניקסון שיכור, ניקסון מקלל, ניקסון מתפלל על ברכיו עם קיסינג'ר. "פחד" חוזר על עיקרי הדברים שאנחנו יודעים על טראמפ מעושר בלתי נדלה של דיווחים ומקורות. הוא מצטיין בליקוט סצינות מחיי נשיאות, אך חסר את העומק שאמור להסביר לנו לא רק את נסיבות בחירתו של טראמפ, אלא את האופן שבו נוצקה והוגדרה אישיותו.

איננו זקוקים לוודוורד כדי להבין כמה קרובים היינו למלחמה גרעינית, אבל גרסתו גורמת לנו לסוג של תחושת ביטחון שאיננו מתעבים את האיש הלא נכון. אסור להתבלבל בין ההישג והעיתונות האפקטיבית שאפיינה את וודוורד וברנסטין בווטרגייט. זה היה מקרה נדיר שבו עיתון מוטט נשיאות והכתיב את הקצב וההתנהלות למערכת הפוליטית והמשפטית. "פחד" לא יפיל את טראמפ. הוא נדבך נוסף, לא בלתי חשוב, בספירה לאחור של נשיאותו.

מכיוון שרוב ספריו לא תורגמו לעברית, ספק אם מכיר הקורא הישראלי את הספרים הרבים שכתב וודוורד מאז ווטרגייט. כל נשיא תועד בקפדנות, כל קדנציה נשקלה וסוכמה. וודוורד כתב על בית המשפט העליון, על המטכ"ל האמריקאי, על ה־CIA ועוד. "הוא בא ויוצא ממשרדיהם של בכירים בוושינגטון, מראיין, כותב (וכנראה גם מקליט) מה שהם אומרים לו והוא משתמש בחומרים שאסף לכתיבת נרטיבים עיתונאיים חושפניים, אינפורמטיביים, לא מלאים, מרגיזים ולעתים ממש מטעים", נכתב על וודוורד ב־2013.

לפני 30 שנה, ב־1988, פרסם וודוורד את "פרגוד: המלחמות החשאיות של ה־CIA, 1891־7891", ובו ראיון עם ראש ה־CIA הנוטה למות במיטת חוליו בבית חולים. קייסי הודה לכאורה כי ידע על העסקה הסיבובית שהייתה "איראנגייט", אבל משפחתו של קייסי והשירות החשאי ששמר עליו טענו כי וודוורד לא יכול היה לדבר עם קייסי במועד שטען, משום שקייסי היה ללא הכרה, לא יכול היה "להזדקף במיטתו" ואף אחד לא הורשה לראות אותו. מצד שני, אף אחד אינו חולק על העובדה שגם לפי תרשומות ה־CIA נפגש וודורד עם קייסי 43 פעמים.

ג'ואן דידיון, מבכירות העיתונות, כתבה ב־1996 כי בספריו של וודוורד אחרי ווטרגייט "אין עדות לפעילות אנליטית ניתנת למדידה, וכי הם פסיביים בעמדתם - מתוך הסכמה בין שני הצדדים לספר את הסיפור תוך כדי התרחשותו בזמן אמת, ללא הפקת לקחים ומסקנות". אי אפשר להגדיר את "פחד" טוב יותר. שיחת הטלפון המשעשעת בין וודוורד וטראמפ, שגם אותה טרח וודוורד להקליט, אינה גורעת מזעמו הרטרואקטיבי של הנשיא על בגידת מקורביו והבעת צער כביכול על סירובו להתראיין, אך רומזת על סוג של שעשוע אינטלקטואלי שבו יורדים שני הצדדים איש לדעת רעהו.

ב־2013 טען וודוורד כי בכיר בממשל אובמה איים עליו בתגובה לספר שכתב. בתגובה פרסם הבית הלבן את המיילים שנשלחו ושלא הותירו ספק כי היה מדובר בשיחה מנומסת בין העיתונאי ליועץ הכלכלי של אובמה. טענתו של וודוורד הופרכה ועוררה את השאלה האם עסקינן בדיווה מקשישה שהמציאה איום יש מאין כדי למשוך תשומת לב? הדיון גלש לשאלה עד כמה מדויקים דיווחיו של וודוורד והאם הוא ראוי למעמדו האגדי. ג'ודי ג'קלין־בלושי, אלמנתו של ג'ון בלושי, תגיד לכם שלא. עד היום לא ברור מדוע נטש וודוורד את וושינגטון והפוליטיקה לטובת הוליווד ותעשיית הבידור במטרה לחקור את חייו ומותו של בלושי, שמת מקוקטייל קטלני של סמים ב־1982.

ב"Wired", הספר שכתב, הסתובב וודוורד ללא מושג בעולם זר לו, לא הצליח להבחין בין סוחרי סמים בעלי עניין ובין חברים, והוציא תחת ידיו דיוקן של צעיר דוחה, ניאנדרתלי וחסר חן. אני זוכר שקראתי את הספר ושרפתי נתיך, הוא היה כה מרוחק מיכולת ההבנה של החומרים שבהם חפר הכתב הפוליטי. העילה לכתיבת הספר הייתה שוודוורד ובלושי למדו באותו בית ספר בוויטון, אילינוי, וכי ג'ודי בלושי פנתה אליו. על התוצאה הסופית אמר דן אקרויד שהיא "זבל נצלני" ולא טעה.

באשר ל"פחד": הוא מאושש את תנועת ההתנגדות, מאחד את הבייס, מביך פוליטיקאים בכירים, חושף טפח מחקירת בוב מולר ומצייר את הנשיא כטוען לכס טירופו של המלך ג'ורג'. מה שלא ברור כלל, כיצד הוא הגיע לבית הלבן וכיצד ממליץ וודוורד להוציא אותו משם אחרי שהזהיר אותנו שמדובר בסכנת נפשות גלובלית.