בעיצומו של היום השני של ראש השנה הלכתי עם אחד מילדי לאכול פיצה במרכז מסחרי סמוך לבית. התנועה הייתה דלילה למדי. מסביב שוטטו עוד מספר חילונים כפופי גו, שהמבט שלהם היה הכל פרט לחגיגי. הרבה יותר בכיוון של: למה, לעזאזל, ראש השנה אורך יומיים? האם אנחנו בחג, בחול המועד או ביום חול? ומתי, למען השם, כל זה ייגמר? זיהיתי בעיניהם את תוגת החגים של עצמי. עצב שגם עשרות ברכות שנה טובה דביליות בוואטסאפ לא יוכלו לעמעם (אולי להפך). קנינו את הפיצה שלנו, שהוגשה קרה, והלכנו לאכול אותה בצד. במהירות, כמעט במבוכה. לא נורא, אמרתי לבני. עוד שלושה שבועות הכל מאחורינו.
קוראים לי שי, ואני מתעב את חגי תשרי. ואת מרבית הדברים שכרוכים בהם. קדחת הקניות ההיסטרית; הארוחות המשפחתיות המוגזמות עם הפקקים בהלוך וכאב הבטן בחזור; ההודעות הקבוצתיות ונטולות המגע האישי שאנשים שולחים לציון החג; הצורך המתמיד להעסיק את הילדים, שזה עתה סיימו חופש מטורף של חודשיים; הפגיעה הקשה בעצמאים, שלא ממש מסוגלים לעבוד בחודש הזה ולא זוכים לשום פיצוי; מוספי וסיכומי החג הענקיים, שנוצרים בלית ברירה בידי עיתונאים מותשים עבור קוראים חסרי עניין. ובאמת, רק התחלתי לקטר.
אני מניח שהתחושות האלה היו נחסכות ממני, אילו הייתי מגלה בשרשרת החגים הזו משמעות אמיתית. ובמובן הזה, אני מקנא בדתיים. כלומר, באלה שמאמינים באמת, וחווים קשת שלמה של רגשות וריגושים בבית הכנסת, מתוך אמונה יוקדת. על יתר הדתיים - ואני משוכנע שיש המונים כאלה - אני יכול רק לרחם. התובענות של חגי תשרי כאדם דתי נראית לי סבל של ממש ללא האמונה. אני לפחות יכול לברוח לנטפליקס.
גם הפתרונות של יהדות "מתקדמת" ברוח הרפורמים, שאמורים להנגיש את המועדים האלה עבור אפיקורס שכמותי (כמו שלטי "יום כיפור ישראלי" שמילאו את תל אביב), לא יעזרו. קשה לי, באופן עקרוני, עם הרעיון שמאחורי החגים. ההסכמה על כך שמנקודת זמן מסוימת מתחילה שנה חדשה היא שרירותית, בדיוק כמו הקביעה שאנחנו בסתיו, בזמן שבחוץ יש 34 מעלות ו–90% לחות. ותמיד נראה לי מוזר שאנשים מסכמים לעצמם את השנה החולפת, או חולקים את חלומותיהם לשנה הבאה, כאילו שיש פערים משמעותיים במהלך החיים שלנו בין שנה לשנה.
כשמדובר ביום הכיפורים, היחס שלי כבר גובל באנטגוניזם. כמי שעורך לעצמו חשבון נפש כמה פעמים ביום, אני ממש לא זקוק ליום קבוע אחד כדי להגיש דוח שנתי. ועצם הרעיון של מחילה מרוכזת על חטאים נשמע לי בלתי מוסרי בעליל. פשוט תהיה בנאדם, גם בחשוון. ובכסלו. אל תחכה ליום הדין.
עם סוכות אני באופן יחסי יותר מפויס. הרעיון של אירוח אושפיזין יפה בעיני, וגם הלינה בסוכה מזכירה עד כמה הכל ארעי ובר חלוף. הייתה פה הברקה. אבל למה שבוע שלם, למה? האם כבר בתקופת המקרא הייתה לארגון המורים השפעה כל כך חזקה? ולקינוח מגיע שמחת תורה, שבאופן טבעי לא בראש שמחתי. אני לא קורא בתורה כל השנה, אז למה אני אמור להתרגש מאתחולו של מחזור הקריאה.
אפשר להאשים את מצוקת החגים שלי בחילוניות, שלא השכילה למלא את החגים היהודיים בתכנים משל עצמה. אבל אני בספק אם זאת הסיבה. כאמור, גם לא כל אדם שמוגדר כדתי אחוז התרגשות אמיתית לנוכח החג, וחגים מעצם טבעם - בכל דת ולאום - הם עניין סמלי בעיקרו.
לא, אני חושב שהבעיה המרכזית פה היא אובייקטיבית לגמרי. יש יותר מדי חגים במשך מעט מדי זמן, מה שהופך אותם מאירוע שמח ומיוחד לעול מתמשך. תוסיפו לכך את הקרבה לחופש הגדול, ואת קשיי הקיום והפרנסה הרגילים, שרק מתעצמים לנוכח אירועי תשרי. וקיבלתם בלוק חוסם של חג, מועד ונופל, שקשה באמת ליהנות ממנו. בייחוד כשמשמעות החגים לא ממש בוערת בקרבכם. לא פלא שאני מייחל כבר לשמוע את הצליל המתוק מכולם, שיר של יום חולין.