ב"ג'יין פונדה: חיים בחמש מערכות", סרט תיעודי מלוקק ומטופח שנראה כאילו היה לו תקציב של ספילברג וניצב על 2:15 שעות, יש סצינה אחת שהאותנטיות הנוגעת ללב שלה נובעת ממי שפונדה שבה לבקר בחוותו במונטנה. כמו בסרט כולו, שבו היא נראית כמי שראלף לורן הלביש אותה במו ידיו ומיטב הפלסטיקאים ארגנו מחדש את פניה ליום הולדתה ה–80, פונדה מטופחת, מנומקת, מתוקתקת ומרשימה בגינוניה המלכותיים.
אבל לא מיד אנחנו מזהים בקשיש הכרסתני בעל הזקן הלבן היוצא לקבל את פניה עם שלייקעס המחזיקים את מכנסיו מתחת לבטנו ומניח לה לנקר אותו על שפתיו - את טד טרנר. זה המהפכן הגדול של התקשורת המודרנית. שנתן לנו את CNN והגה את הרעיון המוזר של חדשות ללא הפסקה ושינה את הרגלי הצפייה שלנו. רט באטלר מודרני מאלבמה, שילוב מרגש של חשיבה מהפכנית ופוליטיקה שמרנית. הגבר שאמור היה לגרום לג'יין פונדה לברוח בצעקות אל תוך הלילה ולא לצאת איתו ולקבל צמרמורת כאשר נגע בה.
מכיוון שארבעה מהפרקים בסרט נקראים על שם הגברים בחייה, טרנר הוא האחרון שנשאר עומד. אביה הנרי ובעליה רוז'ה ואדים וטום היידן מתו. זה נוגע ללב מכיוון שבניגוד לגרושתו, טרנר לא בחר להתעדכן פיזית, והוא נראה כהמינגוויי בסוף חייו או כאחד מהסייד–קיקס של ג'ון וויין בסרטיו, וולטר ברנן או גייב האניקט, אולי אפילו אנדי דיוויין. זו הייתה אהבה גדולה ובלתי אפשרית שגרמה לחברים בהוליווד למרוט את שיערם, ופונדה מעירה שהיה כיף גדול בחדר השינה הפונה אל הנוף שבמרכזו ניצבת מיטה בגודל של ארגז חול.
מעיניו של טרנר נשקף געגוע, אבל הוא אינו יעיל ומתוקצב כפונדה שבגילה המתקדם הפסיקה להמר על מה שישעשע אותה והולכת רק על מה שעושה לה טוב באותה חמדנות ממוקדת שתמיד אפיינה אותה. אחר כך הם רוכבים יחד בחלק של אמריקה ששייך לטרנר במגבעות בוקרים, וחיכיתי שקווין קוסטנר ייכנס לפריים כדי שאפשר יהיה להתחיל את המערבון. "קאט באלו", המערבון הקומי בהשתתפותה, שזכה לתהילת נצח בגלל משחקו של לי מרווין, אינו נזכר כלל בסרט התיעודי. אולי מפני שמרווין גנב אותו בהליכה.
בשנותיה עם היידן וטרנר הייתה פונדה אחת הנשים היפות בעולם. היידן לא דרש ממנה להגדיל את החזה ולהיראות כאמו של מייקל ג'יי פוקס ב"בחזרה לעתיד 2". השומן התינוקי נסוג מלחייה והיא סיגלה לעצמה מראה הולם של אישה טקסנית בבגדים הגיוניים אך סקסיים להפליא ועיניה הכחולות יקדו באמונה גדולה בפנים שזופות שבהן נפגשו לוחות טקטוניים. הקמטים בזוויות עיניה הוסיפו לה אופי, אבל חזותה לא העידה על פנימיותה.
הנרי פונדה לא היה רוב הזמן בבית. כאשר היה, התקשה להתחבר לילדיו ג'יין ופיטר. פיקניק משפחתי אחד, מעידה פונדה, נערך עבור צילום מגזיני. אין בו שמחה גדולה אלא ערימה של אנשים על שמיכה. את אמה פרנסס סימור כמעט שלא הכירה. בדיעבד תועדה כסובלת מהפרעה דו–קוטבית קשה שבה גברה הדיפרסיה על המאניה. היא אושפזה לעתים, מה שנתן לאביה את הרישיון "להחביא את הסלמי" במקומות אחרים. האם הגניבה את תער הגילוח של בעלה לחדרה בבית החולים וחתכה את גרונה. לילדיו סיפר פונדה כי אמם מתה מהתקף לב.
הסרט אמין, קולח ונטול צרימות בדרך כלל, אבל פעמונים צלצלו בראשי כאשר הגיעה פונדה בלימוזינה עם שושנים אדומות לבקר, לראשונה, בקבר אמה בלב החורף ובשלג. אין שם רגש אמיתי. פונדה - על פי עדותה - לא בוכה. מצד שני, היא מתנצלת כל הזמן. מעולם לא ראיתי מישהו מתנצל כל כך ועל הכל. היא מתנצלת על יחסו הקלוקל של אביה אליה, היא כעסה עליו בטעות משום שלא הבינה את היחס הקשה שקיבל מהוריו. היא מתנצלת על אִמהותה הקלוקלת לבתה ונסה, היא מתנצלת על האופן שבו ברחה מבעליה, על נסיעתה, שהכעיסה רבים, לצפון וייטנאם ב–1972. אינך יכול שלא לתהות האם אין זה שטיק נוסף מבית האולפנה שלה, או מדוע לא נקרא הסרט "התנצלות".
ועדיין, מתוך האישה החצובה בסכין מנתחים ושכל שערה שלה במקומה והיא מזיזה את ראשה בתנועות קטנות וקוקטיות כציפור, עולה אמת גדולה שקשה לחלוק עליה: אני ג'יין פונדה ואתם לא, ואם נדמה לכם שהיה לי קל בחיים - תחשבו שוב.
***
הנרי פונדה בעט בטלוויזיה בעת שידור משפטי ציד המכשפות של הסנאטור ג'וזף מקארתי. היה זה אך טבעי שג'יין פונדה הגיעה אל השמאל האקטיבי. היא עשתה מעקפים רבים בדרך, אבל הגיעה. פונדה למדה קצת, הסתובבה בפריז, ציירה, שיחקה בסרטים, ניהלה רומן סוער עם אלן דלון שלא היה מספיק מתוחכם עבורה, והגיעה אל רוז'ה ואדים שהיה אחרי בריז'יט ברדו וקתרין דנב. ואדים היה בעיני פונדה כריזמטי ושרמנטי במיוחד, וכאשר נפלו למיטה משולהבים משיחה אינטלקטואלית מסעירה במיוחד, לקה ואדים, לראשונה בחייו, באין–אונות חסרת הסבר, וכך נותר, תאב אך נפול, משך שלושת השבועות הראשונים של היכרותם. פונדה השתתפה עבורו ב"ברברלה", שערורייה עתידנית בכיסוי פורנוגרפי רך, וכל מכריה בבית אמרו כי זה פחות או יותר מה שציפינו מבייבי ג'יין. זה היה אחד הסרטים היחידים שבו חשפה פונדה את שדיה. כמה חצופים ונעריים הם היו.
המהפך האישי והפוליטי שלה קרה בשנת 1968, השנה ששינתה חיי רבים. היא חיה בצרפת, שבה נערכו הפגנות סטודנטים גדולות וסוערות ברחובות. לצרפת הייתה קדנציה אומללה בווייטנאם שהסתיימה בתבוסה, ולכן לא הייתה לה סיבה לעשות הנחה להסתבכות האמריקאית בדרום־מזרח אסיה. הטלוויזיה הצרפתית הייתה חופשית ממטלות מורליות וצנזורליות והיא שידרה את מעשי הזוועה, את טבח האזרחים במאי ליי, את ההפצצות חסרות ההבחנה, ופונדה ראתה את האיוולת האמריקאית דרך עיניים ביקורתיות.
פריז לא הייתה יכולה להיות מקום מוצלח יותר לחינוכה מחדש של ג'יין פונדה. ואדים נצמד להדוניזם ולאסקפיזם ופונדה עזבה אותו ונסעה להודו, שם ראתה לראשונה ילדים רעבים. באמריקה עדכן אותה מרלון ברנדו במצב האינדיאנים שהשתלטו על האי אלקטרז ופונדה הגיעה לאלקטרז כדי להזדהות עם השובתים. היא מימנה את פעילותה הפוליטית מכיסה. הייתה לה ירושה כבדה מאמה, סרטיה הכניסו כסף והיא חרשה את אמריקה בג'ינס, סוודר גדול ותיק צד צנוע.
למרות החזות הצנועה, זו הייתה מחאה אישית יקרה, עם טיסות, מלונות, מסעדות ואירוח, והכסף אזל. ב–1971 הגיעה פונדה לדולר האחרון והסכימה לשחק - אחרי שהתלבטה וסירבה - את הזונה ברי דניאלס ב"קלוט" ("הבלש והיצאנית" לישראלים) של אלן פקולה עם דונלד סתרלנד שהיה שותפה לפעילות הפוליטית. הסרט האפל הזה זיכה אותה באוסקר, והתסרוקת החלקה והשובבה ליוותה אותה שנים רבות. כמעט עד עידן השיער הגדול בשנות ה–80 המקושקשות תרבותית.
טום היידן היה הדובר המוכשר ביותר שקם למחאה הפוליטית באמריקה. הוא לא היה מבוקש על ידי ה–FBI כמו אבי הופמן, ולא היה היסטרי כג'רי רובין. הוא היה בוגר "השבעה של שיקגו" והוא התאים כבעל לגלגול הפוליטי החדש בחיי פונדה. כאשר נצמדה אליו עירומה מאחור ואמרה כי היא רוצה לעשות איתו ילד, הסכים היידן להתחתן. בנם טרוי גריטי, שחקן, הוא אחד העדים היותר מרשימים בסרט, כמו היידן שצולם לפני מותו.
***
היא ביקרה בהאנוי המופצצת שבועיים בלבד. לאמריקאים מסוימים הם נראו כ־20 שנה. היא לא יצקה מים על ידיו של הו צ'י מין, כפי שנאלצה להסביר שנים רבות לאחר מכן, הו צ'י מין מת שלוש שנים לפני ביקורה. כאשר סרקו ב–FBI את תמליל שידורי הרדיו שלה מהאנוי לבחורינו המצוינים בשוחות דאנאנג וקה–סאן, התברר לג'יי אדגר הובר המתוסכל שאין לו קייס נגדה. היא לא אמרה דבר שהחוק האמריקאי אינו מרשה. אף שזה היה קליט להפליא ודרך לגיטימית להוציא אגרסיות, היא לא הייתה "טוקיו רוז". אבל "האנוי ג'יין" נדבק והפך לקריאת קרב של הימין השמרני ושל אמריקאים הממליצים לאהוב את אמריקה או לעזוב אותה.
תשובתו של הובר לא שכנעה את ניקסון, שהוסיף אותה לרשימת האויבים שלו. שנואי לבו שלא נמצא להם מקום ריאלי ברשימות קהילת המודיעין ורשויות המס, דורגו במצעד להיטים אישי של הנשיא. ההוראה הייתה לעשות להם את המוות בלי להרוג אותם, פונדה הייתה מספר 6 ברשימה. בהקלטה של ניקסון הפותחת את הסרט, הוא נשמע משתומם על אובדן דרכה של בת הפטריוט הנרי פונדה. בהקלטה נשמע ניקסון כאב מודאג שתפס את בתו מעשנת מריחואנה.
זה היה ציני ומחושב מצד הצפון–וייטנאמים לקחת את פונדה אל תותח הנ"מ, לשים לה קסדה על הראש, לסדר את שערה הנערי במסגרת יפה וחיננית, ולהזמין אותה לשבת על כיסא התותחן ולשחק עם הידיות וההדק. בפעם האלף, מסבירה פונדה בסרט שהנסיבות היו יותר פרוזאיות מבגידה במולדת. התותח היה צעד אחד יותר מדי, היא זיהתה את זה בזמן אמת. אבל הווייטנאמים מחאו כפיים, ולמפגש היה צביון של קומבאייה מיליטריסטי. היא עלתה על התותח באופן מכני ולא מחושב כלל, והביטה דרך הכוונת בשמיים ריקים. זאת הייתה טעות וניהול שגוי של יח"צ, והיא הגישה לצפון רדי–מייד תרבותי שנצרב בתודעה הקולקטיבית. אבל כפי שטוען בלהט טום היידן, נאומיה של פונדה מנעו מניקסון להפציץ את הסכרים שהיו מציפים את הצפון וגורמים למיליון קורבנות.
כך זה נמשך מאז: פונדה והתותח. כל פעם שהרימה את אפה מהמים, היא חטפה פגז. מתישהו הבינה פונדה כי עליה לשלוט בנרטיב והזמינה עצמה ב–1988 לראיון אצל ברברה וולטרס. פונדה ביקשה למחוק אחת ולתמיד את הטיסה להאנוי, והתנצלות טלוויזיונית נראתה כדרך טובה לקבל חנינה. אלא שבאמריקה אין חנינות, ולגבי מערכה שנייה בחיים אמריקאיים טרם הוחלט. פונדה לא ידעה שוולטרס תשלב צילומים ארכיוניים של התותח, אבל היא הייתה אמורה לדעת, כי אי אפשר לשדר התנצלות מאוחרת מבלי להראות את התמונות הרלוונטיות. היידן לא עמד בהתנצלות. היא הייתה טובה לעסקים. זה היה הזמן שבו השיקה פונדה את קלטת הכושר האירובי הראשונה שלה שמכרה 17 מיליון עותקים כדי לממן את הפעילות הפוליטית והפילנתרופית שלהם.
נישואי פונדה והיידן, שכמקובל אצלה שרדו עשור, היו סבירים בערך כמו רומן ארוך בין אנג'לה דייוויס וצ'ה גווארה. המין בקרחות יער בסיירה מדרה יכול להיות ענק, אבל בסוף מישהו צריך ללכת לסופרמרקט. ולפונדה לא היה מושג מה עושים בסופר. היו להיידן רומנים מהצד ופונדה מצאה אותו יום אחד במיטתם המשותפת עם ידידה. לא מפרקים נישואים על מעידות שוליות כאלה. אהבה - כפי שקבע אריק סגל - זה לא לבקש סליחה.
על הסרט "הסינדרום הסיני", על תקלה בכור גרעיני, עבדה שנים רבות ונלחמה באומץ להביא אותו למסך. כמו תמיד, גם כאן נראתה יפה וקלילה מדי לרדת לסוף דעתם של דברים. שבועיים אחרי בכורת הסרט אירעה התקלה החמורה בכור הגרעיני ב–Three Mile Island ופונדה הפכה לנדבך אקטואלי.
רוברט רדפורד בן ה–82 הוא חבר. יחד שיחקו ב"יחפים בפארק" וב"פרש החשמלי", שגם בו לבשה ג'ינס צמודים ככתבת טלוויזיה. רדפורד הוא פעיל אקולוגי ומפגין ותיק, אבל המחאה שלו הייתה תמיד יותר שקטה, בעיקר משום שהרקע שלו היה פחות מתוסבך משל פונדה. כאשר מופיע רדפורד בסרט, חייב הצופה הנאמן האמון על שנות ה–60 וההיסטוריה של הקולנוע, לתהות לאן נעלם אחיה פיטר פונדה מתהילת "איזי ריידר". הסרט אינו מסביר את ההיעדרות הברוטלית הזאת. וודאי דברים שבין אח ואחות.
חברתה הטובה הייתה ונסה רדגרייב. יחד שיחקו ב"ג'וליה", שבו גילמה פונדה את המחזאית ליליאן הלמן לצד ג'ייסון רוברדס בתפקיד דאשיל האמט, הגבר בחייה של הלמן. רדגרייב יצאה בכוח נגד מדיניות הכיבוש של ישראל. פונדה ביקרה ב"יד ושם". שם פגשה את אחותה של הדיסידנטית אידה נודל שהייתה עצורה בברית המועצות. אחרי שהתייאשה ממחאה ציבורית, טסה פונדה למוסקבה. היא הגיעה לבנדרי, מקום גלותה של נודל, ונודל הגיעה בכוחות עצמה לפגוש את מושיעתה. יחד הן חזרו לצריף של נודל בבנדרי, בילו יחד שני לילות ופונדה נתנה לנודל מתנה שרשרת שקנתה בישראל.
ב–16 באוקטובר 87' הגיעה נודל לישראל במטוסו של ארמנד האמר. פונדה והיידן המתינו לה בנתב"ג.
***
הסרט ראוי למאכל אדם מכל היבט. הוא אינו מחמיר עם פונדה כדרכם של סרטים שהאובייקט משתתף בהם ומכתיב את התוכן, אבל פונדה היא שגרירת הרצון הטוב ביותר של עצמה וגם אויבתה הגדולה. הצופה תוהה כיצד אישה פוליטית ונדיבה כל כך עם זמנה וכספה, מכורה בעת ובעונה אחת לחזותה החיצונית המושלמת ולטיפוחה חסר המעצורים. היא הייתה אישה יפה רוב חייה ומותר היה לה לתת לעצמה הנחה ולשקוע בנחת אל הלעיסה המכרסמת של הזקנה.
אבל פונדה בת ה–80 נלחמת עדיין על כל קמט וקפל, מלחמה שלא תמיד עולה יפה כפי שהדבר ניכר במה שקרה לשפתה העליונה הקישחת. היא הודיעה לאחרונה כי פרשה מיחסי מין ומגברים, וברור שהקרב נגד כוח המשיכה הוא פרטי ואישי. חלק ניכר מחייה לקתה בבולימיה ואנורקסיה, שתי התמכרויות קשות. אי אפשר שלא להתרשם שגם סכין המנתח היא סוג של התמכרות.