1. "אחרי החגים" נחת עלינו בכל הכוח ובכל החזיתות: סוללות 300־S נפרסו בסוריה, צה"ל פתח במערכה תודעתית נגד מתקני חיזבאללה בלבנון, ובדרום - עזה שוב נראית על סף פיצוץ. כאילו שזה לא מספיק, ברקע דרדר האלוף במיל' יצחק בריק את ביקורתו (המוצדקת בחלקה) על מוכנות צה"ל למאבק אישי מכוער נגד הרמטכ"ל. מכולם, ואף שעזה היא הגזרה הנפיצה ביותר עכשיו, ברור שלמשבר עם רוסיה יש הפוטנציאל הבעייתי החמור ביותר.
כמעט באותה מהירות שבה המנגנון הרוסי המציא ואימץ את האגדה על אשמת ישראל בהפלת מטוס הביון, הצליחו הרוסים בזריזות מרשימה לשלוח לאסד את המערכת הראשונה של 300־S המיועדת להימסר לצבא הסורי. ייתכן שהעבירו מערכת מבצעית שהייתה בידי הצבא הרוסי, כנראה לא מהדגם המתקדם ביותר. הם דאגו לצלם אותה, כדי שהעולם יראה ויתייחס. סיבה נוספת לזריזות שהפגינו הייתה הרצון לחלט מאות מיליוני דולרים שהפקיד אסד כבר ב־2013 בפיקדון לרכישת המערכת.
שר ההגנה הרוסי הצהיר שהכשרת הצוותים הסורים תארך כשלושה חודשים. בזמן הזה רוצה רוסיה להוון את המשבר ולקבל תמורה אמריקאית כלשהי כדי לעכב את מסירת המערכות. רוסיה הטילה קלף חדש למשחק, תוך שהעלתה את גובה ההימור, וכעת היא רוצה לראות איזה קלף ישלפו לעומתה האמריקאים.
הרוסים לא ימהרו למסור את המערכת המסוכנת הזאת לידיים הלא־אמונות של אנשי אסד. הם מבינים את הסיכונים הכרוכים בזה, גם למטוסים שלהם, ולכן פרק "ההכשרה" של הצוותים הסורים עשוי להתארך עוד. הם גם לא ימהרו להפעיל את המערכת נגד חיל האוויר הישראלי, כי אז יסתכנו בחשיפת החולשות של המערכת או בתקיפתה.
ועדיין, גם הרוסים לוקחים כאן סיכון. עצם ההצבה של המערכת בסוריה, תחת דגל סורי, עלולה להביא לעימות טכנולוגי מהמעלה הראשונה: פאר הטכנולוגיה האמריקאית - מטוס ה־F־35 - לעומת המיטב של התעשייה הצבאית הרוסית. הרוסים יוכלו תמיד להאשים את הסורים בהפעלה לא נכונה של המערכת, אבל הם יודעים שלעימות כזה יהיו השלכות מרחיקות לכת.
תלמידיו של קרל מרקס, שעדיין שולטים ברוסיה, זוכרים ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בהתחלה כטרגדיה ואחר כך כפארסה". בפעם האחרונה שהתחולל עימות כזה, ב־1982, השמיד חיל האוויר הישראלי את סוללות הטילים הרוסיות שפרסו הסורים בלבנון והוכיח את עליונות הטכנולוגיה המערבית. מיכאיל גורבצ'וב הודה אחר כך שהרגע הזה הבהיר לו את הנחיתות של ארצו כלפי המערב המתקדם ואת ההכרח להוביל את ארצו לפרסטרויקה (בנייה מחדש).
במשך עשרות שנות המלחמה הקרה שימש המזרח התיכון כמעבדת קרב של המעצמות. במלחמת יום הכיפורים הצליחו הטילים הרוסיים לכופף את כנף המטוס של חיל האוויר הישראלי. בשנות ההתשה 1969־1970 הוכיח דווקא חיל האוויר עליונות על הטייסים הסובייטים ועל סוללות הטילים שלהם. לא
בטוח שרוסיה רוצה לשחזר את העימותים האלה ולסכן את אחד ממותגי היצוא המובילים של הכלכלה הכושלת שלה.
מה שמטריד בעיקר במשבר הנוכחי הוא השיח האנטישמי האלים שמתנהל בתקשורת וברשתות החברתיות ברוסיה. שם מדברים על "היהודים", ולא על ישראל, שהפילו את המטוס, ומתחילים למפות את מוצאם היהודי של בעלי תפקידים במדינה. בחלק מהאתרים מתוארת התקרית בשפה שמזכירה עלילות דם.
כדי לצמצם סיכונים אפשר שהרוסים אותתו לחבריהם האיראנים להשהות בינתיים את העברות הנשק ולא להחריף את המשבר. בישראל דווקא ממתינים לאירוע כזה כדי להוכיח שהמדיניות הישראלית בתוקף ושהפעולות נגד איראן יימשכו. אבל גם ישראל לא תרצה להגיע לחיכוך ובוודאי לא לפגיעה בחיילים רוסים. כך שלמרות הריסונים והעכבות של כל צד, ישראל נכנסת למצב חדש ומסוכן יותר בסוריה.
2. ראש הממשלה קיווה להקדיש את השבועות הקרובים לאתגר שמתפתח בצפון, אבל העזתים העקשנים פשוט מסרבים להתרגל לחיות בלי חשמל ובלי מים. חמאס מעלה באופן מודע את גובה הלהבות ובמקביל שולח את יחיא סינואר לציבור הישראלי עם מסר שהוא אינו מעוניין במלחמה. ההנהגה של חמאס נראית שקולה ומחושבת, מה שקשה להגיד על קבינט הבחירות שלנו. ההתנצחויות הפומביות בין שרי הביטחון והחינוך אולי נראות כמו קרקס, אבל הן עלולות להסתיים בנפילה כואבת למלחמה מיותרת בעזה.
כמו קודמותיה, גם הממשלה הזאת מתנהלת תחת המשאלה הכמוסה שבוקר אחד נקום ועזה לא תהיה עוד. אבל התוספתן הזה, על יותר משני מיליון תושביו, לא יוסר מעלינו בלי ניתוח. ראש הממשלה בוודאי יעדיף להגיע לבחירות עם רקורד של מאות תקיפות בסוריה ולא עם משא של עשרות הרוגים ישראלים בעימות מיותר. זה הזמן שלו להיות המבוגר האחראי ולהוביל החלטה על מדיניות של בידול בין עזה לרשות הפלסטינית.
3. מבוגר אחראי הוא גם מה שחסר בעימות, שהפך למביך, בין נציב קבילות החיילים יצחק בריק לרמטכ"ל גדי איזנקוט. טוב עשה בריק, שחרג מתפקידו ויצא בביקורת חשובה וראויה לטיפול: בצבא היבשה יש משבר מוטיבציה קשה, שפוגע בעיקר בדרגי הפיקוד הזוטר. מהתצפית הבלתי מדעית שלי אני חושש שגם משתרשת בצה"ל תרבות של דיווח כוזב שנועדה למלא את המצגות בנתונים חיוביים. שלא כמו בריק, אני אינני מזהה מחסור בפלטפורמות או בציוד, אבל אלה דברים השווים בדיקה.
מלכתחילה הייתה הדרך שבה בחר להציג את ביקורתו - תחילה בתקשורת ורק אחר כך למטה הכללי - תמוהה. רציתי להאמין שזו ביקורת נקיית כפיים, נטולת שיקולים אישיים, כי היא אכן נוגעת בבעיות אמיתיות. לא הבנתי מדוע הרמטכ"ל דוחה אותה על הסף. אבל עכשיו, אחרי שאיזנקוט מינה צוות לבדוק אותה, המכתב ששיגר שלשום בריק לכל העולם, למעט הרמטכ"ל, חושף שיקולים לא ענייניים.
במכתב מדגים בריק את אחת הרעות החולות שפשו בשיח הציבורי שלנו: מיקום כל אדם בפוזיציה ושיפוט שלו על בסיס התיוג הזה. חרף זכויותיו הרבות, ואף שכבר שבועות אני מצדיק את הביקורת המתריעה שלו - פה הוא איבד את אמוני. אני מקווה שצוות הבדיקה שמינה הרמטכ"ל יקרא בתשומת לב את תמלילי השיחות שניהל בריק עם משרתים בצה"ל ואת הבעיות שעולות מהן. אין לי מושג מה עולל לו הרמטכ"ל שעורר בו יצר נקמנות שכזה, אבל התנהלותו של בריק מזכירה את המשפט האלמותי של "הסנדק" מייקל קורליאונה: "הכל אישי".
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.