הבעיה של עזה חורגת בהרבה מגבולות ישראל ומצרים. הבעיה של עזה משקפת התפתחויות בינלאומיות שלישראל יש רק השפעה מוגבלת עליהן, הלכי רוח בבירות העולם, ניסיון מצטבר של שחקנים בזירה העולמית. הבעיה של עזה התחילה מזמן, אבל את שורש הקושי העכשווי לטפל בה אפשר לחפש בעשור הקודם, באפגניסטן ובעיראק. זה העשור שהכריע, לפחות לזמן מה, את הוויכוח על הנזק והתועלת במה שנהוג לכנות “ניישן בילדינג" – בניית אומות.
עזה זקוקה לשיקום. כדי שיהיה סיכוי שתהפוך – אי פעם – לשכן נסבל, היא צריכה לספק תנאי חיים סבירים לתושביה, היא צריכה שלטון יציב המסוגל לספק ביטחון וסדר. עזה לא מסוגלת לחלץ מתוך עצמה את מהלכי השיקום. תושביה מוחלשים ונתונים בצבת של שלטון עריץ. לשלטון עצמו – הנהגת חמאס – יש עניין בשימור אווירה של תסיסה, ועניין מועט ברווחת התושבים. פניה לעניינים חשובים יותר בעיניה. מועמדים פוטנציאליים בעיני עצמם להחליף את חמאס – כמו אבו מאזן וחבריו – לא מוכנים לשלם את המחיר הנדרש של מלחמה פנימית קשה ועקובה מדם, שהניצחון בה רחוק מלהיות מובטח.
ממילא, המועמדים היחידים לחלץ את עזה ממצבה הם שחקני חוץ. אלא ששחקני החוץ למדו לקח חשוב בעשור שעבר: בניית אומות זה דבר מסובך. הוא יקר, הוא עקוב מדם, הוא ממושך, הוא מורכב, ולעתים קרובות – אולי בדרך כלל – הוא נכשל. עיראק נרגעה מאז ימי המלחמה הקשים של אמצע העשור הקודם, אבל לא נעשתה לגן עדן מערבי כפי שקיוו מהנדסי המלחמה ההיא. אפגניסטן היא עדיין חור נידח ובלתי ניתן לשליטה. מיליארדים נשפכו לבורות העמוקים הללו, שורות הקברים התארכו, ויכוחים ציבוריים התלקחו, שכנים בחשו, כל אחד לטובת עצמו. אומות לא נבנו. מי שחשב – והיו שחשבו – שאפשר לעשות במזרח התיכון את מה שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה ביפן ובגרמניה – ללא ספק טעה. אי אפשר.
קצת סבלנות
ישראל למדה את הלקח הזה עוד קודם, כאשר ניסתה להנדס את לבנון לצרכיה בשנות ה־80, וכאשר ניסתה להנדס הנהגה פלסטינית לצרכיה בשנות ה־90. גם היא כשלה. לבנון לא נעשתה למדינה משגשגת ושכנה נוחה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. הרשות הפלסטינית לא הביאה מזור לסכסוך הישראלי־פלסטיני בשנות ה־90. מתברר שיש דברים שעמים צריכים לעשות בעצמם. עד שהלבנונים יעשו מה שצריך – ואין שום סימן שזה עומד לקרות, לא מחר ולא מחרתיים – מדינתם תהיה פסיפס של שבטים יריבים הנתונים בעימות. עד שהפלסטינים יקבלו ויממשו החלטה להפנות את משאביהם ליעד אחר – לא למלחמה נגד ישראל, אלא לבנייה של מוסדות וחיי שגרה לפלסטינים – המקומות שהם חיים בהם ימשיכו להתנהל בין אומללות גדולה לאומללות בינונית.
אין מי שייקח אחריות על עזה, משום שהעולם למד את לקח האחריות. שר החוץ לשעבר של ארצות הברית, קולין פאוול, ביטא זאת היטב כאשר השתמש בביטוי “שברת – זה שלך" בהקשר של עיראק. מי שישבור את שלטון חמאס, יצטרך לספק תשובה לשאלה מה יבוא במקומו. מי שסבור שמה שיבוא במקומו הוא רשות פלסטינית, יצטרך להסביר במה תהיה שונה הפעם הזאת מהפעם הקודמת שבה קיבלה הרשות הזדמנות לשלוט בעזה. מי שסבור שעל ישראל לקחת אחריות על שיקום עזה, יצטרך להסביר מדוע ישראל תצליח היכן שהיא עצמה נכשלה בעבר הרחוק, והיכן שאמריקה הגדולה והחזקה נכשלה בעבר הקרוב.
שיקום עזה זה רעיון יפה, אנושי מאוד, אמפתי מאוד. יהיה טוב לישראל אם עזה תשוקם. יהיה טוב לעזתים האומללים אם עזה תשוקם. נשאר לברר רק עניין אחד: מי מוכן לקחת אחריות על עזה? מי מוכן לחזור לאסטרטגיה הכושלת של בניית אומות? אמריקה? אין סיכוי. מצרים? חכמה מדי. שאר העולם? בהחלט - הוא יבוא מיד כשיגמור לשקם את אפגניסטן, אז קצת סבלנות.