אם ננסה להסתכל מעבר לקרבות התרנגולים של שרים מנפחי חזה ומפריחי איומים, נגלה את העובדה המצערת שממשלת ישראל לא מסוגלת לנסח אסטרטגיה מול עזה. אסטרטגיה היא דבר מורכב שדורש מחשבה רב־ממדית והחלטות שיהיה קשה להכניס אותן לציוץ "היא לא מעניינת", בלשון הימים האלה.
בכך לא שונה הממשלה הזאת מכל קודמותיה, וכנראה שגם עוד מאה שעות דיונים בקבינט לא יצליחו להביא לניסוח יעד מדיניות וחזון עתידי שמתעלה מעבר לשאיפה העכשווית (והמוצדקת) לשקט סביב הרצועה. זה משאיר אותנו עם שתי שאלות ברמה האופרטיבית: האם ניתן להשיג את השקט בלי לצאת למערכה רחבה, ואילו הישגים יכולה מערכה כזאת להביא?
בעידן הפוסט אמת, כאשר כל אחד ממקבלי ההחלטות מנהל קמפיין פוליטי עצמאי להישרדותו, קשה לראות תמונת מציאות ברורה. תוסיפו לזה תקשורת צעקנית ורדודה, שבאינסטינקט שלה מעצימה כל אירוע לממדי קטסטרופה, ובציבור נוצרת תמונה של מלחמה שמתנהלת סביב עזה. אבל זו לא מלחמה. לא כל עפיפון הוא "איום קיומי", ולא כל פלסטיני שחותך גדר גבול ישנה הוא "מחדל".
אנחנו בעיצומו של חיכוך אלים מול עזה בשבעת החודשים האחרונים, אחד מני רבים שחוותה המדינה הזאת (ולא הגרוע שבהם), אבל כל מי שחווה מלחמה ואת המחירים שלה - יודע שהיא הרבה יותר נוראה ממה שמתחולל היום בעוטף. אני בוודאי לא מקל ראש במה שעובר על תושבי העוטף בחודשים האחרונים. חמאס עושה כל מאמץ למרר את חייהם עם עשן הצמיגים הסמיך, השדות השרופים והפרחת מטעני נפץ על בלונים צבעוניים. הם חווים תקופה קשה, אבל לא קשה יותר ממה שעובר על תושבי יהודה ושומרון כשמתפרץ גל של אלימות, או מה שעבר שנים על יישובי הצפון.
אפשר להבין שאת התושב בעוטף שלא יכול לפתוח חלון מול העשן בימי שישי, או שצריך ללמד את ילדיו שבלונים הם לא דבר משמח - לא מעניין מה קרה בקווי עימות אחרים. אבל למקבלי ההחלטות צריכה להיות הסתכלות רחבה יותר, עם שיקולי עלות ותועלת. גם לאזרחית שיורדת מאלון מורה עם ילדיה ומותקפת בדרך באבנים - הרגעים האלה נחווים כמו מלחמה. אבל לא נשלח את צה"ל לכבוש את שכם בגלל יידוי אבנים - אלא נדרוש ממנו למצוא דרכים אחרות להתמודד עם התופעה
גם חמאס מבין
סמ"ר (במיל') דוד ביטן ידע השבוע להצביע מי האשם במצב: רב־אלוף גדי איזנקוט. הייתי רוצה להאמין שהדברים נאמרו על דעתו בלבד, אבל יש לי תחושה שהוא נשלח להצביע על שעיר לעזאזל ושמי ששלח אותו ידע שאיזנקוט, קצין וג'נטלמן, לא יגיב. לכל היותר, סימן עוד יום בטבלת הייאוש שלו לקראת סיום התפקיד.
בשום שלב הקבינט לא החליט או הורה על מדיניות שצה"ל לא ביצע. אם אפשר לבוא בטענות לצבא, זה אולי על קיבעון טקטי בדרכי ההתמודדות עם האלימות על הגדר. צה"ל קיבל וביצע כלשונה את ההנחיה לא לאפשר חדירה של פלסטינים לישראל. מתחילת האירועים הוא שומר באדיקות על קו ההגנה וממצה את העליונות שלו אל מול האויב העזתי הנחות. אבל כמו שמלמדים בצה"ל: קו המגע לעולם ייפרץ, בוודאי אם במשך שבעה חודשים אתה מקיים את אותה שגרה לאורכו.
בתקופה הזאת ישראל אפשרה לפלסטינים לשחוק את הפרימטר: הרצועה שממערב לגדר שבעבר הכניסה אליה הייתה אסורה. צה"ל נמנע מכל פעילות של הגנה קדמית, שתיכנס לתוך הפרימטר ותרחיק ממנו את המפגינים, אם בכוח ואם דרך שינוי תוואי הקרקע. ברור שפעולה כזאת תביא ליותר נפגעים פלסטינים, אבל היא גם תפתיע ותשבש את שגרת העימותים שחמאס כופה על צה"ל.
האלימות שמפעיל חמאס על הגדר מחושבת ומדודה. שתי הרקטות ששוגרו השבוע לעבר באר שבע והמרכז לא היו חלק ממנה. כשקמה הנהגת חמאס בבוקר והבינה מה קרה - גם הם הודו על התושייה של מירי תמנו שהצילה את ילדיה ומנעה הסלמה מיידית. ירי הרקטות הכניס את חמאס לפינה שלא רצה להיות בה ועל הדרך גם העליב את המצרים, שגם ככה לא שופעים סימפטיה לחמאס. לכן הארגון נצר לחלוטין את האש אל מול תקיפות חיל האוויר, מחשש להגיע לעימות.
חמאס לא מסתיר את חוסר רצונו להגיע למלחמה. יחיא סינואר חרג ממנהגו ואמר את זה בצורה ברורה ל"ידיעות אחרונות". האלימות של החודשים האחרונים נועדה להביא הקלה במחנק שהרצועה שרויה בו.
לנוכח 250 ההרוגים בצד הפלסטיני מאז מרץ ו־5,500 הפצועים - האמירות של סינואר רק נותנות תוקף להרתעה הישראלית. לא, אנחנו לא מרתיעים מפני שיגור בלונים או הפגנות על הגדר, אבל בניגוד לחלק מאיתנו, חמאס דווקא מבין את חוסר התוחלת של עימות נוסף בעזה. עוד לא שמעתי נימוק משכנע אחד למה עדיף לישראל להקריב כמה עשרות מבניה במערכה במקום לספק לעזה צורכי קיום בסיסיים.
שר הביטחון סבור שלא ניתן יהיה להגיע להסדרה לפני שנכה "קשות" את חמאס. אבל בתי הקברות בעזה מלאים בתוצאות המכות הקשות שהנחתנו עליה ועל הנהגתה לאורך השנים, ועדיין תושבי עזה לא מסתגלים לחיים בלי מים, בלי חשמל ובלי משכורת. לצה"ל יש תוכניות אופרטיביות מצוינות מול עזה, שיכאיבו מאוד לחמאס, אבל גם אחרי שהן ימומשו, נצטרך לחזור ולספק לעזה את צורכי הקיום הבסיסיים. אף אחת מהתוכניות האלה לא יכולה להבטיח שיום אחרי המלחמה לא יעוף שום בלון ולא יודלק שום צמיג.
כבוגרי שלושה עימותים בעשור האחרון אנחנו כבר מכירים את הדינמיקה: ביציאה למלחמה הלב מתרחב מגאווה ועם ישראל מציף את צה"ל באהבה. גם עשרת ההרוגים הראשונים לא שוחקים את הנחישות הלאומית. כשהימים נוקפים, הקרבנות הולכים ומצטברים והכרעה לא מסתמנת - מתחילה להתפשט מרירות (ולא דווקא בצד ה"חמוץ" של המפה). המערכה מסתיימת ללא הכרעה ברורה, בהסדרה שבה ישראל חוזרת להזרים אספקה לעזה, הציבור נשאר בתחושה של עוד החמצה, ועשרות משפחות נשארות עם עולם שחרב עליהן.
הכותב הוא הפרשן הצבאי