אפשר לשאוב עידוד ממה שקרה בבחירות המקומיות בכל הנוגע לציבור החרדי

בכניסה לקלפי באחת משכונות צפון־מזרח תל אביב קיבלו את פני נערה ונער. המועמד שלנו יילחם בהדתה, אמרו בכובד ראש. הבטתי סביב. לא דובים ולא חרדים, לא גמ”חים ולא כוללים. סכנת הדתה בתל אביב? אם היו מאיימים בפלישת יצורים מהמאדים, אולי הייתי מתלבט לרגע, כדי לוודא שלא מדובר בסכנה אמיתית. מפלישת חרדים אני מתקשה לדאוג. 
 

חלק ניכר מהרשימות המתמודדות בתל אביב, ליברליות בעיני עצמן, נחושות, נמרצות, הציגו בשבועות האחרונים את גרסתן לסיסמת “הערבים נוהרים” של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשהוא אמר “נוהרים”, גינו אותו בחריפות. אבל לרשימות האלה מותר. החרדים נוהרים, ורק המתנדבים הצעירים של יש עתיד יעצרו את הנהירה. חסתי על הנערה. חסתי על הנער. הם נראו רציניים כל כך, מושקעים כל כך במלחמתם בדחליל, שנתפר עבורם בציניות מחושבת של עסקנים פוליטיים.

חסתי גם על יש עתיד, שאחרי כמה שנים של ניסיונות שנראו כנים להתעלות מעל השטויות האלה, נגררה גם היא למדמנת הסכסכנות. הסיפור האמיתי על החרדים סופר השבוע בחיפה ובירושלים. לא סכנת פלישה – אלא תהליך של השתלבות. בחיפה בחרו החרדים באשת קריירה חילונית, שבה תמכו גם להט”בים, אנשי מרצ, רב קונסרבטיבי. מסתבר שהחרדים הם בני אדם, כמו כולם. לפעמים שיקוליהם טריוויאליים: הם רוצים ראשת עיר שתשים לב גם להם ולצורכיהם. וגם בירושלים קרה דבר מעניין: חרדים לא הקשיבו להוראות רבניהם. לא כולם. לא תמיד. המחנה פוצל. המועמד החרדי היחיד ניגף. 
 

כל זה מצטרף לתהליך מזדחל, חשוב, של נורמליזציה. החברה הישראלית הלא חרדית כבר לא מאיימת על החרדים. לא כמו שאיימה עליהם בעבר. החרדים הם סיפור הצלחה ישראלי מסחרר. מקהילה קטנה, מוכה, מעורערת, שכמעט אבדה בשואה, נעשו לקהילה תוססת, מגוונת, צומחת. בן־גוריון ביקש לסייע להם לשקם את חורבותיו של עולם הישיבות.

וכמו רוב מה שעשה – גם זה הצליח לו. אולי קצת יותר מדי. עולם הישיבות החרדי משגשג בישראל, כן, על חשבון משלם המסים, יותר מכפי ששגשג אי פעם. בדיוק בגלל זה החרדים של ישראל - חזקים מספיק, רבים מספיק – יכולים להרשות לעצמם פיצול. הם יכולים להרשות לעצמם להביט קדימה. החברה הישראלית הלא חרדית קוסמת להם. גם אצלם יש מי שרוצים תחבורה סבירה, חינוך הולם, רחובות נקיים. 
 

כל זה כמובן אינו סיפור של תהליך נקי וחד־כיווני. זה סיפורם של הרבה תהליכים מנוגדים, של לחצים ודחפים מכל כיוון. החרדים אכן נוהרים לקלפיות, ואם יהיה בידיהם כוח, אכן ידחפו הדתה לגרונם של הישראלים האחרים. רבים מהם נוהרים לערים חרדיות – ובכך מתנתקים גיאוגרפית משאר הישראלים. חלקם צופים בחרדה חרדית במגמות ההשתלבות ומגיבים בהקצנה, רטורית ומעשית. כך שיש לישראלים הלא חרדים סיבות לחשוש: שכונה שנכנסים אליה חרדים משנה במהרה את צביונה. אזור מגורים שנצבע בשחור מידרדר במהרה בסולם איכות החיים. עיר ששיעור החרדים בה גבוה היא עיר המועדת למאבקי כוח.