"אנחנו תחת אש", קרא במכשיר הקשר המשטרתי אחד השוטרים הראשונים שהגיעו לאזור בית הכנסת "עץ חיים" בשכונת סקווירל היל שבפיטסבורג ביום שבת האחרון, אחרי שהתקבלו דיווחים על ירי במקום. "יש לו נשק אוטומטי, הוא יורה עלינו מכיוון בית הכנסת". בתוך שניות נשמע שוטר נוסף קורא: "כל יחידה זמינה בעיר חייבת להגיע לפה כעת, כל היחידות, ולשמור על המרחב ההיקפי, אנחנו חוטפים אש מרובה קלשניקוב", ורופא אחר צעק: "אנחנו מרותקים בגלל הירי! הוא יורה מחזית הבניין בנשק אוטומטי".
עברה יותר משעה עד שלוחמי הימ"מ שנכנסו לבית הכנסת, ובדרך חילצו בשלום מספר מתפללים ואיתרו את גופותיהם של 11 הנרצחים, הצליחו ללכוד את היורה, רוברט באוורס, שנכנע אחרי שנפצע בתום חילופי אש, לא לפני שפצע שלושה שוטרים. אז התברר לשוטרים כי ברשותו של באוורס לא היה רובה קלשניקוב, אלא רובה מדגם 15־AR, בנוסף לשלושה אקדחי גלוק.
קשה לומר שהחוקרים הופתעו למצוא את ה־15־AR בזירה, שבכיר בעיריית פיטסבורג תיאר אותה כ"אחת המחרידות שראיתי בחיי". רובה הסער החצי אוטומטי הפך כמעט לחלק בלתי נפרד מאירועי ההרג ההמוני, שכה נפוצים בארה"ב במיוחד בשנים האחרונות: תיכון פארקלנד שבפלורידה, פברואר 2018 - 17 הרוגים. כנסייה בסת'רלנד ספרינגס שבטקסס, נובמבר 2017 - 26 הרוגים. מופע קאנטרי בלאס וגאס, אוקטובר 2017 - 58 הרוגים. מועדון "פולס" באורלנדו, יוני 2016 - 49 הרוגים. פיגוע במרכז הכשרה בסן ברנרדינו, דצמבר 2015 - 14 הרוגים. בית הספר היסודי סנדי הוק במסצ'וסטס, דצמבר 2012 - 20 ילדים ושישה מבוגרים הרוגים. בית קולנוע באורורה שבקולורדו, יולי 2012 - 12 הרוגים.
אף שלמוטיב ההעתקה יש השפעה על הרוצחים הפוטנציאליים שמבקשים להוציא לפועל את הזעם האישי או האידיאולוגי שלהם, גם למאפיינים של ה־15־AR יש משקל בבחירתו של רובה הסער ככלי הנשק המועדף בהתקפת הירי. "האנשים האלה מעדיפים כלי נשק שמאפשר להם לירות פעמים רבות ככל שירצו, רובה קרבין (עם קנה מקוצר) חצי אוטומטי עם דיוק טוב, יציב, עם מחסניות גדולות", הסביר סקוט מאן, קצין בכיר לשעבר בכוחות המיוחדים של ארה"ב. "הם יעדיפו לבחור בדרך כלל רובה סער או נשק חצי אוטומטי, כי האנשים האלה מתכוונים להרוג המון אנשים".
גם אתרי המכירות לכלי נשק באינטרנט מציגים את רובה הסער באופן דומה. "אי אפשר לעמוד מול הוורסטיליות שלו", הצהיר אתר Primary Arms, דוגמה אחת מני רבות לשבחים שמעניקים ל־15־AR. "בין שמדובר במטווח, בתחרות, בציד או בהגנה עצמית על הבית, ה־15־AR מספק תשובה כוללת בתחומים שבהם רובים אחרים כושלים".
"יריתי ב־15־AR הרבה פעמים לפני שרכשתי את הרובה, אבל לירות ברובה שלך, לנקות את הרובה שלך, לדעת שיש לך עוצמה אדירה בידיים - זו מכת אדרנלין", הסבירה דיילי לאורל, תושבת טקסס את "סוד הקסם". "זה כמו לנסוע ברכבת הרים, אבל באופן שונה. את כבר לא מפחדת".
אפילו כריס סרינו, שהיה איש רשויות אכיפת החוק בעבר, הודה כי הוא לא סבל את הרובה עד שהחל להשתמש בו. "זה היה כל כך כיף לירות", אמר ל"ניו יורק טיימס". "זה אייקון. זה סמל של חירות. עבורי זה הרובה של אמריקה". לנוכח אמירות כאלה לא מפליא שגם ארגון הרובאים הלאומי (NRA), השדולה רבת העוצמה של בעלי הנשק ותומכי התיקון השני לחוקת ארה"ב, הגדיר את 15־AR בתור "הרובה של אמריקה" ו"כלי הנשק האהוב ביותר באמריקה".
מחלוקת בצבא
דרכו של הרובה הפופולרי החלה לפני כשישה עשורים, והיא לא הייתה קלה. לאחר סיום מלחמת קוריאה החל הצבא האמריקאי לחפש מחליף ל־1־M, הרובה החצי אוטומטי ששימש את החיילים במלחמת העולם השנייה ובקוריאה, אבל נחשב לכבד והמחסנית שלו כללה שמונה קליעים בלבד. שני רובים עמדו על קו הסיום. הראשון היה 14־M, שפותח על ידי חיל החימוש של הצבא והתבסס על קליעים בקליבר של 7.62 מ"מ.
הרובה השני היה 10־AR, שעוצב על ידי יוג'ין סטונר, שעבד עם חברת ארמלייט, ושהתבסס על קליעים בקליבר של 5.56 מ"מ. הוא גם היה עשוי מאלומיניום קל ומפיברגלס, שהפכו אותו לבעל משקל נוח יותר לנשיאה. אולם בניסוי שנערך בשנת 1957 במטווח צבאי התפרקה מחסנית של ה־10־AR, ואנשי החימוש ניצלו זאת על מנת לשכנע את מקבלי ההחלטות להפוך את ה־14־M לכלי הנשק הרשמי של צבא ארה"ב.
סטונר לא התייאש וחזר לשולחן השרטוטים כדי לעצב גרסה חדשה, ה־15־AR, שעבר בין מצב חצי אוטומטי שמאפשר ירי של קליע בודד בכל פעם לבין מצב אוטומטי שאפשר ירי של 12 קליעים בשנייה. ניסויים של הרובה החדש השיגו תוצאות מצוינות במטווחים, והוועדה שאחראית לרכש של כלי נשק קלים עבור הצבא אף המליצה להתייחס לרובה החדש בתור מחליף של ה־14־M בשל המשקל שלו, עלויות הייצור הנמוכות שלו והעובדה שהוא מסוגל לירות מאות קליעים בדקה ללא בעיית מעצור. עם זאת, אנשי החימוש הצליחו פעם נוספת לשכנע שיש צורך שכל הרובים ומכונות הירייה יתבססו על קליעי 7.62 מ"מ והצבא דחה את אב הטיפוס של ה־15־AR.
המפנה הגיע אחרי שסטונר וארמלייט מכרו בשנת 1959 את הזכויות על הרובה החדש לחברת קולט, יצרנית כלי הנשק הוותיקה. שנה לאחר מכן הצליח נציג החברה, רוברט מקדונלד, לשכנע את הגנרל קרטיס לה מיי, שהיה סגן מפקד חיל האוויר, ביעילות הרובה כאשר נתן לו לירות במלונים במהלך מסיבת יום הולדת. לה מיי, שזמן קצר לאחר מכן מונה למפקד החיל, הורה לבצע בדיקות של ה־15־AR, ובמאי 1962 הפך הרובה לכלי הנשק הרשמי של חיל האוויר.
במקביל משרד ההגנה שלח אלף רובי 15־AR לווייטנאם כדי לבחון אותם עם חיילי צבא הדרום, שהיו נמוכים יותר ורזים יותר מהאמריקאים. גם הפעם התוצאות היו מצוינות, ואף ניתנה המלצה לחמש את כל הצבא הדרום וייטנאמי ברובים החדשים, אולם בצבא האמריקאי עדיין הביעו ספק בדבר הצורך לערבב סוגים שונים של כלי נשק, במיוחד בזירת לחימה.
התמונה לא השתנתה גם אחרי שדוח של הסוכנות לפיתוחים טכנולוגיים של משרד ההגנה (DARPA) קבע בספטמבר 1962 כי "בהתחשב בקטלניות הרבה של ה־15־ARובשיפורים בדיוק ובקצב האש שנעשו בכלי הנשק מאז 1959, פוטנציאל ההרג של הרובה יעיל פי חמישה מזה של ה־14־M".
אבל בהדרגה הצליח הרובה החדש להמשיך בחדירה לתוך הכוחות המזוינים. שר ההגנה, רוברט מקנמרה, אישר ליחידות המיוחדות של הצבא להשתמש ב־15־AR, וגם היחידות המוטסות של הצבא בווייטנאם החלו להפעיל את הרובה, והתגובות מזירת הלחימה במזרח שיבחו את יעילותו של הרובה.
כאשר מזכיר הצבא, סיירוס ואנס, ביקש מהמבקר הכללי של הצבא לבחון מה גרם לכך שהרובה נדחה שוב ושוב, התברר כי כל הניסויים שנעשו לו עוותו בכוונה לטובת ה־14־M. בעקבות זאת התקבלה ההחלטה לרכוש את ה־15־AR, כאשר הגרסה הצבאית קיבלה את השם החדש 16־M, והחל משנת 1966 קיבלו אותו כל החיילים של הצבא ושל הנחתים שנשלחו לווייטנאם. במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיע הרובה גם לצה"ל והחל להפוך לנשק האישי של מרבית החיילים במשך שנים ארוכות.
חרם לא יעיל
במקביל לניסיונות המתמשכים לשכנע את משרד ההגנה ואת הצבא בצורך לרכוש את ה־15־AR, בקולט החליטו לשים דגש גם על השוק האזרחי, ובשנת 1963 הופיעו מודעות במגזינים של חובבי כלי הנשק שהציגו את הרובה החדש, שעלותו הגיעה ל־189.50 דולר. "עם רובה ה־15־AR ספורטר החדש של קולט, אתם מוכנים לחוויית ציד חדשה", נכתב באחת המודעות. "אם אתה צייד, איש קמפינג או אספן, אתה תרצה את ה־15־ARספורטר".
החלטת הצבא להפוך את ה־15־AR לרובה הרשמי שלו סייעה למכירות, ועוד ועוד חובבי נשק רצו להחזיק ברשותם את הרובה שמשמש את לובשי המדים, גם אם הגרסה האזרחית היא חצי אוטומטית. בשל כך, כאשר פג תוקף הפטנט של מערכת הגז של הרובה בשנת 1977, ניצלו יצרניות נשק אחרות את ההזדמנות והחלו לפתח דגמים משלהן. בעקבות זאת הפך ה־15־AR לשם גנרי עבור הרובים המבוססים על המערכת של סטונר, אם כי חברת קולט עדיין מחזיקה בבעלות על השם הרשמי 15־AR.
סדרה של אירועי ירי המוניים שבהם נעשה שימוש ברובי סער - הבולט שבהם היה ההתקפה בבית ספר יסודי בסטוקטון שבקליפורניה בינואר 1989, שם נרצחו חמישה ילדים ו־32 מבוגרים - הביאה ללחץ ציבורי נגד כלי נשק דומים, ובספטמבר 2004 אישר הקונגרס, למורת רוחם של אנשי ה־NRA, חוק שאסר על מכירת רובי סער חצי אוטומטיים שדומים במאפייניהם לכלי נשק צבאיים במשך עשר שנים, והרשימה כללה גם את ה־15־AR.
עם זאת, מאחר שלא רצו לפגוע במי שרוכשים את כלי הנשק למטרות ציד ופנאי, כלל החוק גם הקלות. בפועל ניתן היה לרכוש רובי סער כדוגמת 15־AR אם הם כללו רק תוספת אחת מתוך רשימת תוספות מוגדרת - קת מתקפלת, ידית אחיזה של אקדח, מתקן לצמצום חתימת הירי או משגר רימונים. בשל כך קבע דוח של משרד המשפטים כי החוק לא השיג את מטרתו, מאחר שהתמקד "במאפיינים שכמעט לא משפיעים על יכולת הפעולה של כלי הנשק, והסרתם מספיקה על מנת להפוך את כלי הנשק לחוקי".
בשנת 2004, מיד כשפג תוקף החוק, נפתח השוק מחדש, והדרישה לרובי סער, ובמיוחד לדגמי ה־15־AR, עלתה במהירות, לא מעט גם בשל האווירה הציבורית אחרי מתקפת 11 בספטמבר. גם החשש של חובבי הנשק שמעשי הרג המוני שוב יעוררו איסור על רובי הסער - סייע למכירות. "אם אתה רוצה למכור משהו לאמריקאי, פשוט תאמר לו שהוא לא יכול לקבל את זה", הסביר מארק ווסטרום, בעצמו בעלים של רובה ארמלייט.
בימים האחרונים, על רקע הטבח בפיטסבורג ולקראת בחירות האמצע בשבוע הבא, שוב עלו קריאות לאסור על מכירת רובי סער כדוגמת ה־15־AR. סטייסי אברמס, המועמדת הדמוקרטית לתפקיד מושלת ג'ורג'יה, הצהירה כי היא תומכת באיסור על מכירת הרובים. "אני לא מאמינה שכלי נשק להשמדה המונית כמו 15־AR צריכים להגיע לידיים אזרחיות", אמרה. "אני חושבת שצריך לאסור על שימוש אזרחי בהם. יריתי ב־15־AR, מדובר בעוצמה אדירה שגורמת להרס רב, ואך מעט ניתן לעשות על מנת להגן על קהילות פגיעות כאשר ה־15־AR נוכח".
עמדה דומה הציג דיוויד צ'יפמן, לשעבר סוכן של הסוכנות לאלכוהול, טבק, כלי נשק וחומרי נפץ (ATF). "אני חושב שיש להתייחס אליהם כאל מכונות ירייה", אמר. "אז אם יש מי שרוצה לרכוש כלי נשק שמשמש במלחמה, אותו כלי נשק שהונפק לי בתור איש צוות ביחידת הסתערות של ה־ATF, הגיוני שהוא יצטרך לעבור בדיקת רקע, שכלי הנשק יהיה רשום על שמו ושיהיה תיק עם תמונה וטביעות האצבעות שלו".
בינתיים ה־15־AR עדיין מוצע באתרי המכירות ובחנויות לממכר כלי נשק ברחבי ארה"ב. מלבד הטבח בפיטסבורג, השבוע האחרון סיפק עוד דוגמאות לכך שהרובה פופולרי. בקרוליינה הדרומית נעצרו שלושה בני אדם שהתנהגו באופן חשוד וברשותם התגלה רובה 15־AR יחד עם כמויות סמים; בפנסילבניה הצליחו בני זוג ששבו ממסיבת האלווין לנטרל צעיר שהסתובב עם רובה טעון, ובוויסקונסין גנבו שני צעירים מכונית שבתוכה היה 15־AR טעון.
כאשר הפוליטיקאים האמריקאים עדיין ממשיכים רק לדבר ולובי הנשק מזרים מיליוני דולרים לכיסיהם של מחוקקים, ובעוד חורשי רעה זוכים לגישה חופשית לכלי נשק (אפילו אם יש להם עבר בעייתי שאינו מצדיק שיתקרבו כלל לרובים או לאקדחים), ולנוכח המציאות הנוכחית בארה"ב והקצב הגובר של התקפות ירי המוני בשנים האחרונות - כל אלה יוצרים חשש סביר שהטרגדיה הבאה היא רק עניין של זמן, בין שבבית ספר ובין שבמקום עבודה, במוסד דתי או במתקן ממשלתי. גם לא יפתיע אם יתברר כי ה־15־AR, כלי הנשק האהוב של אמריקה, שוב יתגלה בזירה המדממת.