כולנו שבויים במרוץ שהפך כבר לפרודיה על התרבות האנושית

השבוע נזכרתי בגעגועים בימי התום שבהם נסיעה ל"חוצלארץ" נחשבה לאקט כמעט חד–פעמי בימי חייו של אדם, עד כדי כך שמשפחתו הייתה מלווה אותו לטרמינל, נפרדת ממנו בדמעות ועולה לקומה השנייה שממנה אפשר היה להשקיף על המטוסים הממריאים. וכשהגיע מועד חזרתו ארצה, אחרי ששרד מסע של "אירופה הקלאסית: 7 מדינות ב–12 ימים", הייתה נאספת כל המשפחה כדי לקבל את פני הבן האובד משל היה אסיר ציון ששרד בכלא הסובייטי. הוא מצדו נהג לחלק בנדיבות סיגריות קנט, שוקולד טובלרון, וויסקי ג'יי אנד בי, ולפעמים סיגריות מרלבורו וויסקי בלאק אנד ווייט, עם שני הכלבלבים המפורסמים.
 

אם יש מבין הקוראים מי שאינו יודע על מה אני מדבר, זה סימן שאתה צעיר, חביבי, כמו יום אביב בהיר. מדובר בריטואל עממי מוכר לכל מי שקשיש דיו כדי לזכור את הסבנטיז בגוף ראשון, ממש כמו שיחות גוביינא שבהן בוזבזה דקה שעלותה ככרטיס טיסה על שאגות "הלו, הלו", או גלויות שנשלחו מוודוז, בירת ליכטנשטיין, והגיעו ארצה כשבועיים לאחר שובו של השולח, אבל עם בול רשמי של הנסיכות הזעירה.
 

למה חזרתי בזמן בערך 40 שנה? אולי כי את השבוע שעבר ביליתי במדריד. אני מבטיח להתמקד בעיקר - בעוד אי–אלו מילים - אבל קודם כל אפתח סוגריים ואספר על חיבתי לבירה הספרדית. ביקרתי קרוב לעשר פעמים בברצלונה לפני הביקור הראשון שלי במדריד, אבל מאז כבר סגרתי את הפער כדי מחציתו, עם לפחות טיסה אחת בשנה לעיר שהיא בעיני הכי טעימה בעולם. 
 

לו הייתי יכול, הייתי מבקש סליחה באופן אישי מכל תושב מדריד על שבמשך השנים הארוכות שבהן הייתי שמאלן אוטומטי, זיהיתי את עירם עם הדיקטטורה של הגנרליסימו פרנקו, ואיחרתי לגלות את הקסם המדרידאי - שאולי אינו מתפרץ במתיקות חנפנית כמו לטאה משובצת בחרסינה צבעונית של גאודי, אבל מרגע שנכבשת תתקשה לחשוב על עיר טובה יותר בעולם. במיוחד אם אתה גרגרן מסוגי, כזה שצלחת חמון איבריקו בלוטס מתוצרת "חוזליטו" לצד בירת "מהאו" צוננת גורמת לו לרטוט מעונג.

עכשיו אפשר לסגור את הסוגריים ולחזור לנושא שלשמו התכנסנו: הפער בין חוויית חו"ל של הדור הקודם לזו של הדור הבא. הורי טסו לחו"ל לראשונה כשהיו פחות או יותר בני 50. הם עשו זאת בטיול מאורגן מהחשש שהאנגלית התיכונית שבפיהם לא תספיק כדי להתנהל לבדם. מה שהניע אותם היה סקרנות: הם התאוו לראות את שער טיטוס או את המגדל הנטוי בפיזה, את ארמון ורסאי, המונה ליזה בלובר, הסכר על הריין, טחנת רוח הולנדית או את חילופי משמר המלכה בחזית ארמון בקינגהאם. מוזיאונים היו תחנות חובה גם למי שלא נחשב לשוחר אומנות גדול, ושילוב של פרובינציאליות נאיבית וסקרנות אינטלקטואלית היה הדלק שהתניע את מנועי הסילון של הג'מבו.
 

למה אני מספר לכם את כל זה? כי באחד הרגעים שבהם צעדתי בגראן ויה בדרכי למוזיאון פראדו, לא יכולתי שלא לשים לב לגדודי הקונים שגודשים את החנויות, שקיות בידיהם. מרשת בתי הכלבו "קורטה אינגלז" ועד לנציגויות הרשמיות של ישראל באירופה: פרימרק ודקתלון. פעם קראו לזה "תרבות הצריכה", רק שלנוכח מיעוט המבקרים היחסי במוזיאון פראדו, שבו אחד מאוספי האומנות המרהיבים בעולם, ראויה התופעה יותר לכינוי "צריכה אנטי–תרבותית".
 

לנגד עיני עלו תמונות מימי ילדותי בשנות ה–70, עת צריכה הייתה פונקציונלית: כשאביב הגיע ופסח בא קנו לנו סנדלים חדשים. בראש השנה התחדשנו בנעליים גבוהות, בחורף סרגו לנו סוודר, ועם פתיחת שנת הלימודים נרכשו, מלבד ילקוט וקלמר, גם נעלי התעמלות. 
 

אני לא רוצה להיות נוסטלגי בכוח: חלק גדול בהוויה התרבותית שלנו השתנה לטובה. גם אני אוהב להתפנק לעתים בקנייה שהיא יותר אופנתית מפונקציונלית, ואין לי בעיה עם "שופינג", שהפך להיות חלק לגיטימי מתרבות הפנאי. ועדיין, כשאני רואה איך הפכה הצריכה הבהמית - כי אין מילה אחרת - למשהו שמחליף את הסקרנות כלפי ארץ חדשה, עיר חדשה, שפה זרה ותרבות שונה, אני נחרד לגלות כמה מטומטמים הפכנו להיות, כמה שבויים אנחנו במרוץ שהפך כבר לפרודיה על התרבות האנושית.