"יום אחד אולי עוד אכתוב ספר על איך צה"ל מנע מישראל מלחמה מיותרת בעזה בשנת 2018", אמר לי השבוע (בחיוך) קצין בכיר בצה"ל. המצב בעזה עדיין שברירי ועלול להתנפץ בכל רגע, אבל ישראל וחמאס צועדים יחד להסדרה המתבקשת ברצועה. גם בצפון מזהים בצה"ל מגמת התייצבות, ואפילו עצירה של ההתבססות האיראנית בסוריה, לצד מאמצים להעביר יכולות לחימה ללבנון. לעומת זאת גם צה"ל וגם השב"כ מצביעים על יהודה ושומרון כעל זירה העלולה להתפרץ בכל רגע. למה דווקא שם ועכשיו?
לפני כמה חודשים הוציא אגף המודיעין בצה"ל מה שמכונה "התרעה אסטרטגית" על התפרצות בזירה הפלסטינית, שהרמטכ"ל אימץ בשתי ידיים. באמ"ן טוענים שהשילוב של ייאוש והיעדר אופק מדיני עם מצוקות כלכליות, כשברקע מאמצים נמרצים של חמאס להעתיק את העימות מהרצועה אל הגדה, עלול להביא להתלקחות רחבה או לגל טרור נוסף. ראש השב"כ הצטרף גם הוא לאזהרה הזאת השבוע וטען שהשקט ביהודה ושומרון מדומה.
ואולם יש גם קולות אחרים בצבא, המבחינים בעייפות בקרב הפלסטינים בגדה המערבית ובחוסר רצון מובהק לצאת לסיבוב אלימות נוסף. הדוגמה הבולטת לכך היא השקט המפתיע ששרר בשטחים ביום העברת השגרירות האמריקאית: בעזה נהרגו 63 פלסטינים באותו יום, ואפילו המספר העצום הזה לא הוציא את תושבי הגדה מאדישותם אל הרחובות.
החברה הפלסטינית רואה את עצמה כמי שהקדימה בכמה עשורים את האביב הערבי והייתה הראשונה להוביל שתי התקוממויות עממיות, ב־1987 וב־2000. אלפי פלסטינים נהרגו בשתי האינתיפאדות, דם רב נשפך, ועדיין המציאות הבסיסית של הפלסטינים לא השתנתה. אינני מזהה בחברה הפלסטינית אנרגיה לצאת לסיבוב נוסף.
להפך, עיקר השיח של הצעירים הפלסטינים ברשתות החברתיות עוסק היום יותר בנושאים אזרחיים ופחות בנושאים לאומיים. אם בעבר עסקו הפלסטינים בעיקר בהשבת הכבוד הלאומי והטריטוריה, היום יש יותר התמקדות בפניה של החברה הפלסטינית ובדרך לשיפור מצבה הכלכלי.
שלא כמו התנועה הציונית, שעוד בטרם כבשה דונם אדמה אחד כבר התמסרה לוויכוחים על פניה של החברה העתידית שתקים כאן, התנועה הלאומית הפלסטינית הגדירה את עצמה כל השנים בעיקר דרך המאבק בישראל. השינוי הזה בשיח והקמתם של ארגוני חברה אזרחית רבים בשטחים הם התפתחות חיובית אצל השכנים הקרובים.
אז מה בכל זאת עשוי להצית תבערה? בצה"ל ובשב"כ מדברים על פיגוע קשה של טרור יהודי, אירוע מתסיס בהר הבית או רצף של פיגועי יחידים קטלניים שיאיצו שוב את התופעה. אבל הדברים האלה נכונים בכל יום בכל שנה. הר הבית היה, הווה ויהיה העצב הרגיש של החברה הפלסטינית - שלעולם יאחד ויוציא אותה לרחובות.
ראש השב"כ נדב ארגמן לא נסחף השבוע במגמת סתימת הפיות הלאומית ויצא באומץ נגד הצעת החוק להטיל עונש מוות על מחבלים. ארגמן יודע מחקירת מאות המחבלים שעצר בשנים האחרונות שהם ממילא לא התכוונו לצאת בחיים מהפיגוע. שום עונש מוות לא ירתיע את מי שכבר החליט לעזוב את העולם במהלך פיגוע. אבל ארגמן הוא הוא שיצטרך להתמודד עם חטיפות של ישראלים לצורכי מיקוח אם וכאשר נתחיל להוביל כאן מחבלים לגרדום.
קשה היום לדעת אם ההתרעה האסטרטגית שהוציא אמ"ן היא אבחנה מדויקת או כסת"ח מודיעיני אופייני: הרי איש לא בא בטענות על התרעה שאינה מתממשת, ותמיד ניתן לומר שבזכות ההתרעה הצליח הצבא למנוע את ההתפתחויות הצפויות. כמעט כל חברי המטה הכללי פיקדו לאורך השנים על כוחות באיו"ש, ואולי זה חלק מהתשובה. כולם זוכרים היטב באיזו מהירות עלולה הגדה להידלק ולשאוב אליה את רוב כוחו של צה"ל.
לעומת זאת בעזה יש מקום לאופטימיות זהירה. רוב המכשולים בדרך לשלב הראשון של ההסדרה הוסרו, והאזרח העזתי כבר מרגיש בשינוי: בשבוע האחרון הוא נהנה מ־12 שעות חשמל בממוצע ביום, בהשוואה לארבע עד לפני שבועיים. אם גם ייכנסו המשכורות בשבוע הבא - יוכל חמאס לטעון שהצעדות אכן הביאו לשינוי במצב וש־250 ההרוגים לא היו לשווא.
אבל זו רק הקומה הראשונה של ההסדרה, שתיתן לעזה החנוקה קצת אורך נשימה. חמאס לא יסתפק רק בחשמל ובמשכורות. בקומה הבאה יצטרכו להיבנות גם פרויקטים של שיקום תשתיות ולבסוף גם מוצא אל העולם. בשמונת החודשים האחרונים הוכיחה הנהגת חמאס שהיא רציונלית, וראש הממשלה הוכיח שהוא יכול להיות קר רוח ולא להגיב מהבטן, גם לנוכח קבינט מתלהם. העובדה שישראל ידעה להכיל את הירי לבאר שבע ולגוש דן בחודש שעבר מלמדת שניתן לנהל משברים מוגבלים גם בגזרות אחרות.
# # #
ישראל תגיע כנראה בשנה הקרובה לצומת שבו תצטרך להחליט אם היא תוקפת את המפעלים לטילים מדויקים שמקימה איראן בלבנון. ההנחה עד היום הייתה שתקיפה כזאת תביא למלחמה. אבל יכולת של ההנהגה הישראלית לשלוט במזג ולהגיב באופן מדוד פותחת אפשרות להכיל תקיפה כזאת במסגרת כמה ימי קרב, ולא להגיע למלחמה כוללת עם חיזבאללה.
תם עידן המלחמות המוצלחות, קובע בצדק יובל נח הררי בספרו האחרון. כל המדינות שיצאו למלחמות במדינה אחרת בעשורים האחרונים - הצטערו על כך (למעט הכיבוש הרוסי של קרים). לראיה: בעולם כולו מתנהלות כיום פחות מעשר מלחמות פעילות שבהן מעורבות מדינות שונות. הררי מנסח היטב את מה שבצה"ל הבינו כבר לפני שנים אינטואיטיבית: למלחמות יוצאים כשאין ברירה - מבצעים עושים בכל זמן שרק אפשר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.