למילים בלי כיסוי יש תאריך תפוגה. האולטימטום של אביגדור ליברמן לאיסמעיל הנייה, למשל, פג תוקפו 48 שעות לאחר שהלה התמנה לשר ביטחון. במשך שנתיים וחצי הוא הצליח להתמודד עם הלעג, שיחק אותה אחראי. אבל עכשיו ברור שבנימין נתניהו יביא לבחירות ברגע שזה יתאים לכתבי האישום. ליברמן התחיל את הקריירה שלו בהבטחות אזרחיות לעולים מרוסיה שמעולם לא מומשו, והמשיך בהצהרות מיליטנטיות שכולנו נוכחנו לדעת מה ערכן. אז מה ימכור בקמפיין למצביעים המעטים שנותרו לו?
בסקרים הנמהרים אומנם נוספו לישראל ביתנו שני מנדטים, אבל זה משב רוח קל שמחר ינשוב לכיוון אחר. משב של ספין קטן. התסכול של תושבי עוטף עזה מוצדק, הם כבר לא בראש סדר העדיפויות של שום פוליטיקאי. במקרה הטוב הם חומר לספין. "חמאס לא הבין את המסר, התגובה תהיה כואבת“, אמר נתניהו ב־14 באוקטובר. שבועיים לאחר מכן אמר: “הם לא בני שיח, אבל מבינים את המסרים שלנו", ו"הדבר הראשון שאני מחויב לו זה הביטחון. לא רקטות, לא מרגמות ולא בלונים". אז אמר.
500 רקטות מאוחר יותר, המילים האלה צורבות כמו בדיחה אכזרית במיוחד. אם באיפוק שלנו חמאס לא קיבל קלף מספיק חזק כדי לנפנף בו מול תושבי עזה האומללים, הגיע לו פרס נוסף: ההתפטרות ה״אידיאולוגית״ של ליברמן. לא עברו חמש דקות, וגם האלטר אגו של נפתלי בנט פרץ. בכל פעם שיש בעיה ביטחונית, שר החינוך המכיל, הרגוע והאינטליגנטי הופך באחת לילד שרק רוצה להראות לכולם כמה הוא קרבי.
הקטע הוא שבאמת לא משנה אם נתניהו יחליט לשמר את הממשלה ולתת לבנט את תיק הביטחון, או שיעדיף ללכת לבחירות. התוצאה מול עזה תהיה אותה תוצאה, מכיוון שיש הבדל בין להנהיג לבין להוציא קיטור. צדק נתניהו כשאמר שמנהיגות היא הצורך לקבל החלטות שאת השיקולים שהובילו אליהן לא תמיד ניתן לחלוק עם הציבור, ולבלוע את הביקורת. מי יודע, אולי זה גם באמת מה שקרה השבוע. פשוט אצל נתניהו הכל כבר נשמע כמו תשדיר, מכובס כמו טקסט מטלפרומפטר. האיש כבר כל כך מיומן בנאומים ובתרגילי הישרדות, שגם אם הוא במקרה אומר את האמת לפעמים, כבר אי אפשר להאמין לו.
ככל ששלושת ראשי הסיעות האלה מתפטרים, מצהירים ומאיימים, כך ברור יותר מה מניע אותם. אף אחד מהם לא מעוניין לצאת לבחירות ולחטוף על ראשו את כל הפער העצום בין ההצהרות למעשים. המשותף לשלושתם הוא לא אידיאולוגיה חזקה שתציל אותנו מצרינו, אלא תקווה לזרוק את האשמה על השניים האחרים. אבל די, גמרנו. להצהרות המתלהמות של הקואליציה הימנית ביותר בעולם יש תאריך תפוגה. אנחנו בשלהי המשמרת שלא הפריע לה שום גורם מרכז־שמאל, שום נשיא דמוקרטי, וכבר אי אפשר להאשים את אוסלו או את ההתנתקות. מה יקרה בקואליציה הבאה שלא קרה בזאת?
מאחורי כל הספינים יש סיכוי טוב שנתניהו צודק באיפוק שלו. שעדיף לבלוע את גשם הרקטות ולא להיגרר למלחמה מיותרת מול עזה, שתסיט כוחות מהחזית הצפונית ותשרת את איראן. רק מה עם האמת, מה? האם למישהו בשדה הפוליטי נשארה טיפה של יושרה?
עמוק בקיבעון מחשבתי
עזה היא קן צרעות. מתרחשת שם טרגדיה אנושית כבר שנים ארוכות, במיוחד מאז שלטון חמאס. לתושבים אין ברירה אלא לשתף פעולה עם שלטון הטרור, מה שהופך את רובם לטרוריסטים, בין שזה מתוך התרבות השלטת ברצועה ובין שהם באמת בחזית הראשונה של הלחימה. זה הולך ומשתרש עם השנים, לא נעלם וגם לא באמת מנוהל. האם יש בנמצא מנהיג אמיץ שמסוגל לבוא ולומר לנו היום את המשפט הפשוט הזה, במקום להפיל אשמה על מישהו אחר, כולל הצבא?
היתרון היחיד של להגני הקואליציה הוא שגם לצד השני אין אלטרנטיבה. ״לכו הביתה״ זה נחמד, רק מה הם מציעים? ״הידברות״ היא לא הפתרון מול חבורה של גנגסטרים פרימיטיביים, שלאף אחד מהם אין חשק להידבר איתנו, אלא אם הדיבור ייעשה כשהם על היבשה ואנחנו בתוך הים. אז הנה אנחנו, העם הכי יצירתי בעולם, פאר הגניוס היהודי, אומת הסטארט־אפים, וכל אחד תקוע עם המנטרה שלו כבר 50 שנה. ניסינו ככה וניסינו ככה, ודי ברור שמדובר רק במילים שפג תוקפן. השאלה היא לא מי צודק, אלא איך יוצאים מהקיבעון המחשבתי שלנו.
והתשובה היא: עם מעט יושרה. הבעיה המרכזית שלנו היא ציניות פוליטית שכנראה הכרחית למקצוע, אבל מתישהו חצתה גבול. נתקענו בוויכוח הרסני לשם הוויכוח, כי המטרה של כל צד היא לא להגיע לפתרון אמיתי אלא רק לנצח את השני. הכל כשר לכאורה עבור המדינה, אבל בפועל רק עבור עצמי. אם היינו צריכים עוד דוגמה השבוע, קיבלנו את שלי יחימוביץ׳, שכדי לגרוף כמה לייקים שיתפה בציניות מצמררת תמונה ״מטושטשת״ של סא״ל מ׳ ז״ל, בניגוד להוראות הצנזורה, וסירבה להתנצל. אבי גבאי, שהיה צריך לפעול מולה בדיוק כפי שפעל מול איתן ברושי, החליק לה את העניין. משום מה עדיין נדמה לו שהוא זקוק לה כשותפה.
כשליברמן התפטר, לפתע יצאה הוראת חירום במחנה הציוני: לא יאושרו קיזוזים, היעדרויות וטיסות בימי מליאה. סליחה, אבל איפה הם היו עד עכשיו? כמה יוהרה עיוורת, כמה מילים חסרות תוקף על יושרה יש בהתנהלות המפלגה שמתיימרת להיות ראויה לשבת בממשלה. הפוליטיקה שלנו צריכה להתנקות, ודחוף. משחיתות, מציניות, מחנופה ריקה, מאינטרסים אישיים, מגאוותנות בשקל, מספינים ומצדקנות. אין פלא שברגעים כאלה הסקרים נושבים חזק לכיוון יאיר לפיד ובני גנץ.
גנץ עדיין לא נכנס למערכת הפוליטית, ובמציאות שבה למילים אין תוקף, למי שלא מדבר יש יתרון חזק. לפיד עדיין צעיר במערכת המסואבת הזו, ובניגוד לגבאי לא נבלע בריקבון של מפלגה ותיקה. לשניהם עומד היתרון שהם עוד לא נמצאים במערכת מספיק זמן.
העם, נקעה נפשו ממילים שפג תוקפן. אומנם הבחירות המקומיות מעולם לא היו קשורות לארציות, ובכל זאת הנצו בהן ניצנים שעשויים לבוא לידי ביטוי גם בבחירות הכלליות. הראשון הוא שהחילוניות הרימה ראש. רשימות שהציגו את עצמן כנלחמות על חופש חילוני, גם אם על גבול שנאת דתיים קשה, הן התוצאה של כהונה שלמה של ״ממשלת ימין״ שלא הביאה יותר ביטחון, אלא רק יותר כניעה למפלגות החרדיות ולכפייה.
הניצן השני הוא מועמדים מתונים שמסוגלים לומר מה הם מתכוונים לעשות ולא רק ללכלך. גם בבית שמש, גם בחיפה. וכן, גם ההישג המרשים של עופר ברקוביץ בירושלים מראה שיש צמא למנהיגות מסוג אחר. היזהרו לכם, פוליטיקאים משומנים, בשטח יש צמא גדול למנהיגים שלא משסים, לא מלהגים במילים שפג תוקפן, ומסוגלים להפיק מעצמם טיפת יושרה. דווקא אלה הצליחו מעל למצופה בבחירות המקומיות. אולי בכל זאת יש תקווה.