יש סיבות טובות מאוד לתחושת החמיצות שאיתה מסיימים רוב אזרחי ישראל את השבוע הזה. הודעות הרהב של דובר צה"ל על כך ש"חמאס מוביל את הרצועה לחורבן", והצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה "אויבינו התחננו להפסקת אש", לא יכולות להתמודד עם מה שכולנו מרגישים ורואים. ומה שאנחנו מרגישים ורואים כבר תקופה ארוכה זה שארגון הטרור שמולנו קיבל את המפתחות לניהול חיינו כאן. הוא הקובע את סדר היום. הוא הקובע מתי תהיה לחימה, ומה תהיה עוצמתה, ובאיזה יום ושעה נוח לו שהיא תסתיים. 
 
אפשר להעריך את ראש הממשלה על המאמץ שלו לדחות ככל האפשר את המלחמה, על הניסיון שלו להרחיק כמה שרק ניתן את הסכנה לחיילי צה"ל, ועל הנכונות שלו ללכת עם התפיסה הזו עד הסוף, גם בידיעה ברורה שהוא משלם על כך מחיר פוליטי. ועדיין, זו לא יכולה להיות האסטרטגיה היחידה של מדינה מול אויב. 
 
אפשר להאמין לנתניהו, כשהוא מסביר שלעתים יש להנהגה שיקולים שאי אפשר לחלוק אותם עם הציבור. ועדיין, גם לציבור שמאמין בהנהגה שלו יש גבולות. הציבור הזה רואה איך במשך חודשים ארוכים הפלסטינים שורפים את שדותינו, וממשלת ישראל בוחרת שלא להגיב. הציבור הזה עוקב כבר חודשים איך ריבונותנו מופרת, וההנהגה בוחרת להכיל.

הציבור הזה משתומם ולא מבין כיצד בעוד ממשלת החמאס יורה עלינו מאות טילים, ואנחנו ספונים בחדרי ביטחון, אנחנו ממשיכים להעביר לה משאיות עם סחורה, כאילו שיש חמאס שיורה עלינו ויש חמאס שמקבל מאיתנו חבילות לחזית, ושני אלה אינם קשורים האחד בשני. הציבור הזה מתבונן בתקופה האחרונה במאות תקיפות של חיל האוויר, ולא מתרשם מהודעותיו של דובר צה"ל על מפקדות שהושמדו ועל תשתיות שנפגעו, וגם לא מהמילים החדשות שנכנסו השבוע לשימוש במילון הצבאי בעקבות הפגיעה בשלושה "נכסי טרור ייחודיים וייעודיים". 

רקטות לעוטף עזה. צילום: רויטרס
רקטות לעוטף עזה. צילום: רויטרס

 

וכמו שאנחנו לא מתרשמים, כך גם מהעבר השני של הגבול. שני הצדדים מבינים שממשלת ישראל והצבא החזק שלה החליטו לשמור על איפוק ולהכיל. נסו לספור כמה מחבלים חיסלנו השבוע ב־150 תקיפות של חיל האוויר. אולי מניין. וזה לא כי המטוסים שלנו לא יורים לכיוון הנכון. זה כי אנחנו החלטנו שאנחנו לא רוצים לפגוע. בדיוק כמו אותו נוהל שזכה לכינוי "הקש בגג". קשה להאמין שיש עוד מקום בעולם כולו שבו צבא של מדינה, שאזרחיה מותקפים בטילים על בתיהם, מקפיד להודיע לאויב חצי שעה לפני שהוא תוקף, על מנת שלא ייפגע יתר על המידה. 
 
ואם לראש הממשלה חשובה החזית הצפונית, וחשוב המסר שאנחנו מעבירים לאיראן ולחיזבאללה, המסר שיוצא מגבול עזה הוא חד וברור. מדינת ישראל חלשה. מדינת ישראל חוששת. 
 
ועוד כמה הערות:
# ראש הממשלה ושר הביטחון לא יכולים להיעלם ולהיאלם בימים כאלה של ירי מסיבי על יישובי העוטף. אם יש כאן בעל בית, קולו צריך להישמע. אם יש לו מדיניות, אם יש לו תוכניות, אם יש לו הסברים, שיתייצב פעם ביום מול אזרחי ישראל, וידבר. דובר צה"ל אינו תחליף להנהגה. 
 
# במאבק מול האויב ישנו הקרב בשטח, והקרב על התודעה. על השאלה מי ניצח בשטח, ניטש ויכוח. בקרב על התודעה, אין בכלל ספק, הובסנו. כששר הביטחון מתפטר כתוצאה מסבב לחימה, הוא מציל את עצמו, ובמקביל מודיע לחמאס על ניצחונו. אם יש משהו שכואב בהתפטרות של ליברמן, זה קודם כל זה.
 
# אם יש מישהו שצריך לשמור על שתיקה בימים שכאלה, אלה קברניטי ההתנתקות. כשציפי לבני טוענת שהממשלה מגלה רפיסות מול החמאס, כדאי להזכיר לה שהיא העלתה את החמאס בעזה לשלטון. כשהיא מתבטאת נגד העברת הכסף הקטארי לחמאס ורואה במהלך משום כניעה לטרור, צריך להזכיר לה שהיא - בגלל אותו טרור - העבירה לפלסטינים את גוש קטיף. 
 
# ביום רביעי שמעתי את אהוד אולמרט מסביר לרן בנימיני ולטלי בן עובדיה ב"יומן הערב" של כאן רשת ב', ש"בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה רופס", ומבקש שנרשום לעצמנו שבעוד כמה שבועות "הסבב הזה יחזור, כי לממשלה אין מדיניות למנוע את זה". אין לי מושג אם אולמרט צודק בנבואתו אם לאו, אבל הראיון הזה הזכיר לי ראיון אחר של אולמרט, לפני כמה שנים, אצל ינון מגל ב"וואלה". אולמרט דיבר אז על השקט הנפלא ששרר כאן בעקבות מבצע עופרת יצוקה שהוא ניהל. "אחרי עופרת יצוקה שנתיים ורבע שהחמאס לא ירה אפילו פעם אחת", אמר. כשמגל העמיד אותו על טעותו, אולמרט התרגז והיה מוכן לתקן ולהודות ש"היו טפטופים זעירים... טפטופים קלילים". 
 
העובדות מלמדות שבפברואר 2009, עוד בטרם מלא חודש למבצע, שוגרו לעבר ישראל 88 פצמ"רים וקסאמים, במרץ נורו לעברנו 73, ובסך הכל בשנתיים ורבע שבהן זכר אולמרט שהיה כאן שקט - שוגרו לעברנו מרצועת עזה 890 קסאמים ופצמ"רים. 
 
רגע, זה עוד לא הכל. חודשיים אחרי סיום המבצע דיווח ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין, כי מאז שזה הסתיים הוברחו לרצועת עזה 45 טון של חומרי גלם לייצור אמצעי לחימה, 22 טון חומר נפץ תקני, עשרות רקטות, מאות פצצות מרגמה ועשרות טילי נ"ט וטילי נ"מ. עניין מתעתע, הזיכרון האנושי.