מראשית ימיה של המדינה, זה 70 שנה ויותר, אנו מסוכסכים עם עזה. כאצבע המזדקרת צפונה מסיני, עזה תקועה לנו כאצבע בעין, או כעצם בגרון, אם הייתה תחת שלטוננו ואם לאו, אם הייתה תחת ריבונות מצרים ואם לאו. לכל אחד ישנה בוודאי עזה משלו. כשאני חושב על עזה, תמיד עולה לנגד עיני תמונתו של שייקה בקמן, “הנער מעזה”, בן הרופא היהודי בנימין בקמן ששירת בעזה בשנות ה־20 מטעם קופת החולים, ולימים אחד הרופאים הנודעים בנתניה.
קהילה קטנה, רופא יהודי, בית כנסת עתיק, בית ספר היהודי “שמשון” – אכן, היו ימים יפים בעזה, שנים רבות לפני גוש קטיף. ביוני 1926 והם בעזה, נולד לזהבה ובנימין בנם בכורם ישעיהו. עד גיל 3 הכל היה אידיאלי, עד שבאוגוסט 1929 ערכו הערבים, כדרכם בקודש, פוגרום בקהילה היהודית הקטנה. 14 המשפחות היהודיות פונו מהעיר בעור שיניהם. בא הקץ על הקהילה היהודית בעזה ורצועתה – לפחות עד 1967. שייקה בקמן הצטרף למחתרת לח”י ופעל בשורותיה. במלחמת העצמאות לחם בחזית לוד ובנגב ונפצע פעמיים. הוא שירת בחיל השריון והיה בין שועלי שמשון. לאחר מלחמת העצמאות היה בין מייסדי נווה יאיר, היישוב שניסו להקים ללא הצלחה יוצאי לח”י, ובהם יצחק שמיר, בעוטף עזה.
במקום נווה יאיר קם קיבוץ עין השלושה, שמאז עלותו לקרקע ועד היום סובל מתוקפנות השכנים מעבר לגדר הגבול, כמו שאר יישובי העוטף. מי אינו זוכר את רצח רכז הביטחון של נחל עוז, רועי רוטברג ז”ל, וחללים נוספים? בשנות ה־50 היו אלה חדירות של מסתננים, פדאיונים, למטרות גניבה ורצח, והיום טרור של רקטות ובלוני הצתה.
בפרוץ מלחמת קדש, שייקה בן ה־30 התגייס למערכה. ב־3 בנובמבר 1956 השתתף בקרב על רצועת עזה. בעת שחש עם שני חבריו לחלץ פצוע משדה הקרב, נפל “הנער מעזה” בשערי עזה. עברו מאז 62 שנה, ועזה מוסיפה להקיז את דמנו. מאז ההתנתקות האומללה, צה”ל שב ופועל בה במבצעים יבשתיים, בתקיפות מהאוויר, וגם בפעולה חשאית שמסתבכת, ובה נופל אחד מטובי הלוחמים, סגן אלוף מ’, פעולה שגררה אחריה סבב נוסף של אלימות מול הרצועה.
מדוע לא הועברה עזה לריבונות מצרים בהסכם השלום עם מצרים ב־1979? שואלים רבים בתוכנו באלה הימים - והרי המצרים כבר היו יודעים לטפל בבעיה שהיא מציבה לסובבים אותה. חמאס תחת שלטונם לא היה מעז להרים ראש. האם לא היה זה משגה של מנחם בגין?
עזה לא הועברה משתי סיבות. המצרים לא רצו להשאיר בריבונותם את קן הצרעות הזה. בסתר לבם אולי ביקשו להשאיר מטרד זה לטיפולה של ישראל. מצד שני, עזה היא חלק מארץ ישראל ההיסטורית. מסירתה אליבא דבגין הייתה מתפרשת כיצירת תקדים של נסיגה ישראלית מחלקי המולדת ההיסטורית, מה שלא כן היה בנסיגה מסיני. וכך אנו “אוכלים” שוב ושוב את כאב הראש הזה ששמו עזה, שהנה היום מדינת טרור, מלאת משטמה לשכן ממזרח, שמפיצה תעמולה אנטישמית, שקרים והסתה ומיישמת אותה באלימות, בניסיונות חדירה לישראל, בהתגרויות בלתי פוסקות.
מאז הנסיגה החד־צדדית של ישראל ב־2005 והורדת היישובים הישראליים ברצועה, עזה בשלטון חמאס מתעלקת עלינו. המצב הפנימי בה מחמיר והולך, ועמו גוברת עוצמת ההתגרות בישראל. עזה חוגגת רק כאשר היא מצליחה להסב לנו אבדות, למראה קיבוצים ומושבים אפופי עשן, כאשר טיל עזתי פוגע באוטובוס אזרחי או כאשר שר הביטחון הישראלי מתפטר. עיי חורבות בעזה? הרוגים בעזה? את שלטון חמאס זה לא מעניין. עזה אינה רוצה להחליף דיסקט ולהתפתח. כל רצון שליטיה הוא להתחמש ולהצטייד בכלי משחית, להתחפר ולהוציא כל משאביה על חימוש והיערכות לתוקפנות הבאה. כשזו ה”תרבות” של אויבינו, ברור שכל הסדרה היא קניית שקט לזמן מוגבל. ישראל חייבת להיות נכונה למערכה כבדה, שבוא תבוא.
ילדים יהודים לא ייוולדו עוד בעזה. החלום לשוב לרצועה כדי להתיישב בה מחדש כבר לא יתגשם. ואולם לא יהיה מנוס מכך שכל עוד חמאס הוא השליט, לוחמים ישראלים הם אלה שישובו אליה, במוקדם או במאוחר, רגלית, או בטנקים ובנגמ”שים, עם עוצמת אש כבדה, על מנת לשים קץ לקן הטרור הרצחני הזה.