כעם רדוף, התחלנו את השבוע כמו שאנחנו אוהבים - עם נתונים על אנטישמיות. מסתבר שבאירופה הנאורה והפרוגרסיבית, 54% בלבד מאמינים שלמדינת ישראל יש זכות קיום. הסקר של CNN גילה לא רק דעות שליליות אלא גם המון בורות - שני שלישים ממשתתפי הסקר מאמינים ששיעור היהודים בעולם עומד על למעלה מ־20%, בעוד ששיעורם האמיתי הוא 0.2% בלבד. כנראה שהיקף הסיקור על אודותינו משפיע על תחושת הגודל והעוצמה של עמנו, לטוב ולרע.
די נורא ששליש מהאירופים חושבים שישראל מנצלת את זיכרון השואה כדי להסיח את הדעת מזוועות אחרות. אבל כשחושבים על זה לרגע, אולי זה משקף את העובדה שישראל הפכה למדינה שדורשת צומי. ארץ קטנה עם אגו ענק, שחושבת שהיא עומדת במרכז העולם. חלקנו מסיירים בתבל חדורי שליחות ומספרים כמה נפלא שיש לנו זכות היסטורית על האדמה הזאת. חלקנו האחר טסים לכל עבר ומספרים בלהט כמה ישראל היא פושעת, מנצלת פלסטינים תמימים בשביל הכיף ומחרחרת מלחמה. במקום להסתדר בינינו ולדבר בשקט, הפכנו לחבורת משוגעי במה.
האמת היא שהסקר לא חידש הרבה. לפחות לא לגבי רמות האנטישמיות בעולם, או לגבי העובדה שמרבית האנשים שגרים מחוץ לישראל לא יודעים להפריד בין ביקורת, לבין עמדה אנטי־ישראלית, לבין אנטישמיות. כפי שבימים של טרום מלחמות העולם הייתה אנטישמיות קלאסית (דם ילדים במצות) לעומת מודרנית (היהודים השתלטו על מוקדי כוח ומוסדות פיננסיים), כך גם היום. האנטישמיות המודרנית של פעם הפכה לאנטישמיות הקלאסית של היום, ולוקים בה בעיקר גזענים ובורים משכבות נמוכות יחסית.
האנטישמיות המודרנית של היום, לעומת זאת, התפתחה והשתנתה. היא פסאודו אינטלקטואלית, נקראת פעמים רבות ״פרו־פלסטינית״, וכדי לכסות על מהותה מתקשטת בנוצות רבות של טיעונים בשפה רהוטה.
מה שכן, קצת אירוני שלפי סקר האנטישמיות של CNN, למעלה מרבע מהמשיבים חושבים שגילויי האנטישמיות בארצם הם בסך הכל תגובה די הגיונית לפעולות של מדינת ישראל. למה אירוני? כי האג׳נדה האנטי־ישראלית של CNN עצמה (כמו גם של כלי תקשורת אחרים שבחרו בעמדה דומה בעשור האחרון), היא אחד הגורמים המרכזיים לממצאים.
כלומר, אם יש לסקר הזה איזו משמעות, זו ההזדמנות עבור כולנו לראות באמצעותו איזה פער קיים בין תדמית למציאות. מי שתפס עמדה אנטי־ישראלית מתוך כך שהוא מחזיק מעצמו איש שמאל ליברלי ופתוח, כדאי שיעשה בדק בית. לאורך זמן ההשפעה העיקרית של משנתו היא לא סיום הכיבוש או שלום, חלילה, כי אם עידוד אנטישמיות. מנגד, מי שיוצא רק נגד האנטישמיות האנטי־ישראלית, אך אינו מזדעזע מחלק מאוהדי טראמפ שלוקים באנטישמיות קלאסית, גם הוא מסתכל רק על מחצית מהתמונה. העולם של היום מסובך, אפילו האנטישמים הם מורכבים יותר משהיו פעם.
מסך עשן
מי שאמור היה לטפל בפלונטר הזה הוא מטבע הדברים משרד החוץ. אבל במרץ הקרוב נחגוג ארבע שנות כהונה של ממשלה ששר החוץ שלה הוא דמות פיקטיבית. כבר התרגלנו לכך שמדיניות החוץ מנוהלת בהתאם לזמנו הפנוי של ראש הממשלה. כשיש לו רגע בין לבין, הוא נוסע לאיזה מפגש, מזמין מנהיג לביקור, נושא איזה נאום. מן הראוי לציין שהוא דווקא די טוב בזה - אין לזלזל בקשרים של נתניהו עם מנהיגי העולם. הבעיה היא שזה לא תחליף למדיניות חוץ, למערכת מתפקדת, לשר ראוי, לתקציב או למשרד.
תיק החוץ, אחד משלושת התיקים החשובים ביותר בממשלה, נופץ לרסיסים וחולק כפטיפורים פוליטיים. בנט הוא לא רק שר החינוך אלא גם השר לענייני התפוצות, ורק אלוהים יודע מהי הגדרת התפקיד. ציפי חוטובלי היא סגנית שר החוץ הלא קיים, והיא אומנם אינטליגנטית ורהוטה, אך חסרת כל הבנה בתקשורת עם קהלים שאינם משתייכים לימין הישראלי, ובכל מקרה פעילותה קטנה ושולית. גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, קיבל גם את התקציב למלחמה ב־BDS. זוהי מלחמה ראויה, רק שמי שצריך לנהל אותה הוא משרד החוץ, כחלק ממערך כולל וממדיניות. בקיצור - הרבה ברדק, חוסר תקשורת בין הגורמים השונים ובזבוז אנרגיה מחליפים אצלנו מדיניות חוץ מסודרת כבר לא מעט שנים.
השבוע פורסם שמשרד החוץ סובל ממחסור תקציבי של 330 מיליון שקל, לאחר שבשנתיים האחרונות קוצץ תקציבו לא פחות מחמש פעמים. בסופו של דבר, הפוטו־אופים עם מנהיגים כאלה ואחרים הם מסך עשן שמסתיר את מה שקורה בשטח. אין כסף לכנסים או למשלחות של עיתונאים, אין כסף לפעילות הסברה, אין כסף לשליחויות מקצועיות או ליועצים חיצוניים. ככה זה נראה בפועל אחרי כמעט ארבע שנים ללא שר, והעובדים מיואשים. יש סגנית, ישנו ראש הממשלה, אבל אין עם מי לדבר. גם קורס צוערים חדש שאמור היה להתחיל בקרוב לא ייפתח.
אז אפשר לטעון ש״הכל בסדר ביחסי החוץ שלנו״, וש״עזבו אתכם מיהודי ארה״ב, נסתדר בלעדיהם״, ואפשר גם לשנוא את רוג׳ר ווטרס, לתבוע את Airbnb ולהעמיד פנים שזה מה שיפתור את טרנד החרם, אבל להעמדת הפנים הזאת יש מחיר, והוא כבד.
העניין הוא שגם בכל מה שקשור לביקורת על הרשלנות האיומה במשרד החוץ, יש פער גדול בין תדמית למציאות. תומכי הממשלה לא מדגישים מספיק את הצורך הבוער בתיקון, מתוך מחשבה שביקורת עלולה להחליש את הממשלה. הם מוחאים כפיים לנאומים חוצבי להבות באו״ם ולביקורים בעומאן, ולא מטרידים את עצמם בהיעדר מדיניות חוץ רצינית.
לעומתם, מתנגדי הממשלה אימצו התנהלות בוטית, אוטומטית וחסרת מחשבה, כי גם הם עסוקים בתדמיות, בעיקר של עצמם. במקום לדבר על הצורך בהסברה נכונה של מדיניות ישראל, שומעים יותר מדי את אלה שרוצים להסביר את עוולות הכיבוש. במקום להתעסק בפיצול התפקידים ובהיעדרו של שר ראוי, יוצאים בילדותיות נגד כינון יחסים עם מדינות שאינן לטעמם.
ביקורת יש להשמיע בחוכמה. לא לטייח אבל גם לא לצקצק בטהרנות, שבסופו של דבר מטרתה זהה למטרתו של נתניהו - תדמית בלבד. אין שום רע בכינון יחסים עם מנהיגי העולם המוסלמי או עם מדינות ״בעייתיות״. יש רע בהגנה על מדיניות חוץ שאינה קיימת, ובהגנה על ביקורת אנטי־ישראלית שיצאה משליטה, והיא לא יותר מהתפתחות מכוערת של אנטישמיות.