החיבוק שמעניק נתניהו לעריצים בעולם מחלחל פנימה אל מדיניותה של הממשלה

האמרה הידועה “אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה”, צריכה הייתה זה כבר, לאור מדיניות החוץ של נתניהו, להדליק נורות אדומות בוהקות בפני אזרחי ישראל. זו מדיניות שעיקרה צעדי התקרבות למנהיגים בעולם המזוהים בדרך כלל עם מפלגות ימין קיצוני ופופוליסטי, הפועלים לרוקן את הדמוקרטיה בארצם מתוכן ומתרחקים ממנהיגי ומנורמות המערב הדמוקרטי. 
 

בקיץ ביקר בישראל קנצלר אוסטריה, סבסטיאן קורץ, שהקים קואליציה עם מפלגת הימין בעלת השורשים האנטישמיים “חירות”. בספטמבר הגיע לארץ נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, המואשם בהפרת זכויות בארצו. זה אותו דוטרטה שהתרברב לאחרונה, שכפי שהיטלר הרג שישה מיליון יהודים הוא יחסל את סוחרי הסמים במדינתו. לפני כחודשיים ביקר בישראל ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, שפועל כבר כמה שנים לחקיקה המצמצמת את הדמוקרטיה וזכויות האזרח בארצו.

שר הפנים האיטלקי, מתיאו סלביני, יגיע לישראל בעוד כשבוע. סלביני הוא מנהיג מפלגת הימין הקיצוני “ליגה”, וידוע בהתנגדותו החריפה לקליטת מבקשי מקלט, לצד מנהיגי הונגריה, פולין ואוסטריה. בשבוע שעבר ביקר בארץ נשיא צ’כיה מילוש זמאן, הידוע במדיניותו הקשוחה נגד מהגרים ובהתבטאויותיו האנטי־מוסלמיות. ולפני כמה ימים הכריז נתניהו כי ישתתף בהשבעת הנשיא הנבחר של ברזיל ז’איר בולסונארו, איש הימין הקיצוני הידוע באמירותיו המיזוגניות וההומופוביות.

 

מנהיגים אלו ואחרים זקוקים לתעודת הכשר ישראלית על מנת להמשיך לנסות להתל בעולם כי אינם אנטישמים וכי מדיניותם אינה קיצונית, וזאת כדי למנוע או למזער אפשרות לאקטים של חרם ונידוי כלפיהם. ממשלת הימין הישראלית, מנגד, זקוקה להם על מנת שלא להישאר מבודדת אל מול מדינות האיחוד האירופי, שאינן רואות בעין יפה את המשך מדיניות הכיבוש ואת סרבנותה של ישראל לתהליך של הסדר עם הפלסטינים. שוב ושוב מנסה נתניהו לחפות על הביקורת המערב־אירופית על מדיניותו בהצגה אינטנסיבית של חיבוקים עם מנהיגי מדינות, שעל אדמתן מוטב ליהודים, כיום כמו במאה הקודמת, שלא להתגורר.

מנהיגים שקונים אותנו בזול באמצעות הבטחות למחוות סימבוליות וחסרות משמעות רצינית כגון פתיחת נציגויות רשמיות בירושלים. פעם אחר פעם עולה ראש הממשלה על כבש המטוס, מתמסר לאור המצלמות, נהנה מתדמית של מדינאי דגול, כאשר בפועל התמורות המדיניות לאזרחי ישראל, גם במונחי ריאל פוליטיק, כלל אינן ברורות.
 

מי שמסייע לנתניהו במדיניותו זו הוא כמובן נשיא ארצות הברית, שאינו רוחש כבוד מיוחד לערכי הדמוקרטיה, מעריץ מסיבותיו הוא את נשיא צפון קוריאה, קים ג’ונג און, ומפגין כבוד שוביניסטי לנשיא רוסיה פוטין. אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית, הפחות ותיקה מזו האמריקאית, היא משמעותית. החיבוק שמעניק נתניהו למנהיגים עריצים מחלחל פנימה אל מדיניותה של הממשלה, ומשפיע על הנורמות האנטי־דמוקרטיות שהיא מקבעת, ובהן: סימון אויבים מבית; בריונות נגד מוסדות דמוקרטיים כגון התקשורת ובית המשפט העליון, תוך ניסיונות השתלטות עליהם; ותביעה לנאמנות אישית למנהיג. זו האחרונה הופכת כעת, עם המלצת המשטרה להעמיד לדין את נתניהו בתיק 4000, קריטית במיוחד.