בין המוני טוקבקים שגורמים לך להרגיש מגעיל, תגובה חיובית אחת היא נס

איינשטיין, אלברט ולא אריק - שגם עליו ממש רציתי לכתוב משהו, ולצערי לא נותרו בי מילים שלא ייפלו לקלישאה - כתב שיש שתי דרכים לחיות את החיים הללו: דרך אחת כאילו שום דבר לא קורה כבדרך נס, והדרך השנייה כאילו כל דבר הוא נס בפני עצמו. 
 

מי שקצת מכיר אותי יודע שאני חסידה של הדרך השנייה. נס שאני פה, נס שהגעתי, נס שהצלחתי, נס שניצלתי, נס שהכל מסתדר תמיד ברגע האחרון גם אם נדמה שלא, וגם אם לא. לפעמים מה שלא מסתדר הוא בדיעבד נס. 
 

נס שבכלל יש נסים. המוח האנושי לא מסוגל לתפוס דברים שאינם מוחשיים, ואם קורה נס, תמיד קל להתייחס אליו בביטול ולומר שזו מקריות ושהמזל לא נוחת באותו מקום פעמיים. בדיוק כמו טיל. אבל גם פה יש יוצאים מן הכלל. 
 

יש לי מין תחביב קטן כזה לבדוק מה קרה בעולם ב–1977, בשנה שבה נולדתי. מעבר למאורעות הגרנדיוזיים תחרות מיס תבל וגביע אירופה לאלופות, אלא יותר ברמה הפרקטית הקטנה של חיי היומיום. 
 

כך גיליתי שגוגל הוא מפלטו של האיש העצבני שמחפש הסחת דעת כשהוא מצפה למשהו שיגיע. במקרה זה האישה חסרת המנוחה שהייתי לפני כמה ימים, כשבמקום לגולל את פיד האינסטגרם של כל העולם ואשתו בזמן המתנה לשיחת טלפון שאולי עתידה לשנות את חייה, החליטה שהיא חורשת את שנת 1977 לאורכה ולעומקה.

 

***
 

ג'ון ליטלווד, מתמטיקאי בריטי שנפטר באותה שנה, סקרן אותי. לא רק מכיוון שהוא בריטי וחיבתי לתרבות האנגלית בכלל ולגברים אנגלים בפרט ידועה כבר לכולם; אלא גם מכיוון שעל שמו נקרא "חוק ליטלווד", שקובע כי אדם יכול באופן מדעי לצפות לנס שיגיע אליו בהסתברות של אחת לחודש. משמע, 12 נסים בשנה. תחשבו כמה זה במונחים של חיים שלמים. ליטלווד מגדיר "נס" כאירוע יוצא דופן המתרחש בתדירות של אחד למיליון. מכיוון שהאדם חווה במהלך כל יום אלפים רבים של אירועים בסדר גודל שונה, הגיוני שבכל חודש אחד מהם יהיה משמעותי לאותו אדם שיראה בו נס. עכשיו לכו תתווכחו עם מתמטיקאי. 
 

קראו לי נאיבית, אבל למען השלווה הנפשית שלי אני מעדיפה לראות נס בכל כוס קפה שלא שורפים לי אותה, בכל חניה פנויה שאני מוצאת כשאני מסתובבת עם רכב שכור ומשלמת לפי דקת נסיעה, בכל רמזור ירוק, בכל טוקבק אחד נחמד בין המוני אלה שממש עובדים בלגרום לאנשים להרגיש מגעיל. מילה טובה אחת תמיד שווה אלף מילים רעות, בדיוק כמו שדבר אחד טוב שמסתדר לך על הבוקר עתיד לשנות את כל היום שלך. 
 

אין לי ספק שאני לא היחידה שלא מסוגלת להניח לעולם להתגלגל בדרכו בלי שאנסה להיות מעורבת בהנעת גלגליו בכל שעה נתונה. התכונה הזו, כך אמר לי פעם איש זקן וחכם (שבאמת היה זקן וחכם), מעכבת לי את הנסים. את לא נותנת לשום דבר מפתיע להגיע אליך אם את מתכננת כל דקה, הוא אמר, וצדק. עם השנים למדתי לשחרר, לתת ליד המקרה או ליד הנס או איך שרוצים לקרוא לזה להבליח לי לחיים ולטלטל אותם. לפעמים זה טלטול נעים כמו מסז', לפעמים זה מטלטל חזק ונותן הרגשה קצת רעה עד שמתבהר הטוב, גם אם לוקח לזה זמן. זה הכי מפחיד אבל גם הכי חזק. 
 

כמובן ש־40 שנה של תכנונים מדוקדקים עשו את שלהן, והאופי מסרב לשחרר לחלוטין את המקום הזה. אבל אני משתדלת לשחרר. הנה, ברגע שאתם קוראים את השורות הללו אני נמצאת בנסיעה שבה בפעם הראשונה מאז שנכנס הטלפון הסלולרי לחיי אני מנותקת ממנו במשך שבוע. בלי לבדוק מיילים, עם התראות חופשה וקוד בטלפון. דרור, שמטפל בי כבר שנים בדיקור סיני, אמר לי לפני הנסיעה שכמו שהוא מכיר אותי, עוד לפני הנסיעה אני כבר מתכננת את הסיפורים שאספר לכולם אחר כך. "את כבר אחרי הנסיעה, כבר סידרת לך את הכל בראשי פרקים", הוא אמר. אז הוא צודק, אני חייבת להפסיק לחיות חודש קדימה ולפחד ממה שיקרה וממה שלא יקרה. 
 

אם אני לוקחת את מערך החישובים של ג'ון ליטלווד ומנסה להכניס את המשוואה הזו לחיים הפרטיים שלי, נראה לי במבט גס שהוא די מדייק בסיפור הזה של הנסים. מנגד, אין לי בגרות במתמטיקה.