כשהגעתי ליוון הבנתי שאני האדם החרוץ ביותר במדינה הזו

יש ימים שבהם נדמה לי שהבטלנות, שהיא אחד משבעת החטאים שדינם מוות על פי הנצרות, דבקה בי ואין לי כוח לעשות דבר חוץ מלבהות בתמונות ביקיני וסרטוני אגרוף באינסטגרם, ולחלופין לצפות בשידורים חוזרים של משחקי כדורגל מתחילת שנות האלפיים בערוץ הספורט. אבל אחרי ביקור ביוון למדתי שגם ברגעים הרפים ביותר שלי, אני פעלתן כאדם החרוץ ביותר במדינה הזו. מהתרשמותי, הבטלה שם מושרשת כל כך עמוק עד שהיא כבר נחשבת לעבודה בפני עצמה. ואם תהיתם מדוע אחינו למזרח התיכון ששלטו בעבר בעולם בכוח הפילוסופיה, הדמוקרטיה, התיאטרון והמחץ הצבאי הפכו לפושטי יד הניזונים מפירורים משולחנה של גרמניה, כדאי שתקפצו לביקור קטן במקום ותקבלו המחשה ששווה יותר מאלף מילים. 

זה התחיל כבר בנחיתה בשדה התעופה באתונה. בבידוק הגבולות נתקלתי בתור מתפתל ומפלצתי. בתום 40 דקות של המתנה הגיע הרגע המיוחל שבו פקיד גבולות קיבל את פני. האיש עם החותמת לקח את הזמן ונטל את דרכוני באטיות. אחרי שהחזיק אותו ביד הניחו, שכח ממני לחלוטין ושקע במסך הסלולרי שלו שממנו בקעה מוזיקה שמאלצית שחוזקה בדיאלוגים ביוונית. שאלתי אותו במה הוא צופה, והאדון השיב, בלי שום התלבטות ובאנגלית רצוצה, "בתוכנית טלוויזיה". 

"באיזו בדיוק, אפשר לשאול?", ביררתי לשם התרסה. תוך שהוא לוקח את הזמן, אף שעשרות ישראלים ותיירים אחרים גידפו את הוריו, את אנטיוכוס וכל מפורסם יווני אחר שהכירו, הסביר הפקיד שיש בדיוק בשעה הזו סדרת דרמה, מעין טלנובלה יוונית, שאהובה עליו באופן יוצא מן הכלל. לא היה בקולו גוון של התנצלות או הסבר. דבריו נאמרו בכנות מחרפנת שהבהירה שכך פועלים. בסיום מספר רגעים, שבהם עמדתי מולו כמו יוצמך בעת שהתרכז בעלילה המפותלת, החתים את דרכוני. 

עם היציאה מאזור המכס, שכלל לא היה מאויש, הגעתי למבואת שדה התעופה. הייתי רעב. חנות מרשימה למדי שעוצבה באופן מודרני הציעה מה שנראה כאוכל אורגני. שמחתי על הקדמה והסתערתי על הפירות שהוצגו לראווה. למרבה הצער אלו סבלו מרקב ועייפות והוכרזו על ידי שותפי למסע כבלתי אכילים בהחלט. כשחקרתי את המוכר אם זה מה שיש, ענה במשיכת כתפיים רגועה שזו שעת ההפסקה והמשיך בעיסוקו, שהיה שיח ארוך עם עובדת נוספת. 

החוצה. נהג המונית שעצרתי דרש ממני מחיר מופקע. התמקחתי איתו. לא בגלל הכסף אלא בעיקר בשל התחושה השנואה עלי שדופקים אותי כתייר. בתום משא ומתן לא קצר ניאות להסיעני. בדרך סיפר על הכלכלה הרעועה ומחירי המזון שמרקיעים לשחקים ואז הוסיף מעשייה, ספק בדיונית, על איך הוביל את הזמר עומר אדם לביקור לילי בעיר לפני שנים כשהם מדלגים בין מוקד אחד למשנהו. הוא אפילו שלף תמונה משותפת כהוכחה, אך הדמות שהצביע עליה לא ממש דמתה לאדם. נמנעתי מלקלקל את האשליה ושתקתי. במהלך הטיול המאולתר עישן סיגריות בשרשרת וכשרמזתי לו שזה לא הדבר הכי טוב לבריאות, ייבב שמלבד הניקוטין אין לו דבר בחיים. 

לפני הכניסה למלון קפצתי להמבורגר במקדונלד'ס. כשאני מגיע למדינה שאינני מכיר ושטרם התאקלמתי בה, ארוחה ראשונה במזללה מעין זו היא פתרון מצוין שמפיג חששות ומהווה ביטוח מקלקולי קיבה. הסניף בלב אתונה הלם את הרושם הכללי שלי מהעיר. הכל שם התנהל בצורה אטית ומדכאת כשברקע, כך חשתי, שלטה תחושה של שעמום מתובל בייאוש. הלכתי על מין קומבינציית המבורגר יוונית שהייתה מאוד לא טעימה. מהצ'יפס ועד למשקה התוסס. 

מה שכן למדתי, שאוהבים לשיר ביוון. תחת כל עץ רענן יש טברנה, זמרים ומוזיקאים שמפזזים עם שירים - שאם מאזינים להם היטב מוצאים שהם די מוכרים. מתברר שחצי מהנעימות שהפכו ללהיטים בישראל הושאלו ואולי נגנבו מכאן, וכפי שחבר שלי טען חצי בצחוק וחצי ברצינות, זה קל למדי להיות זמר מצליח בישראל, רק צריך למצוא את היווני שאפשר לעקוץ ממנו את השיר הנכון. 

אחרי יממה הסתיים הטיול. זה היה ביקור בזק. במטוס המשכנו להחליף חוויות והגענו למסקנה החד–משמעית שמדובר בעם העצל בעולם. נחתנו. השתמשתי בכרטיס המגנטי כדי לעבור בזריזות את בידוק הגבולות בנתב"ג, אבל בצד ראיתי תור ארוך של אזרחים זרים שהמתינו עד לרגע שבו תאושר להם הכניסה. 

משם המשכתי לתחנת המוניות. איזו מהומה! עשרות אנשים חיכו לסדרן שיפנה אליהם בעוד הוא, תוך כדי עישון סיגריה, התעמק בוויכוח ער עם נהג מונית כעוס והתעלם מהקליינטים הפוטנציאליים. היו שדחפו. אחרים התנדנדו מבולבלים וחסרי אונים. בקצה האוזן שמעתי שני בריטים חסרי סבלנות ממלמלים זה לזה באנגלית: "איזה חוסר יעילות. כאילו הגענו למדינת עולם שלישי". לפחות אנחנו לא בטלנים.