זר שינחת כאן ויקרא את הכתוב בעיתונים עלול להתרשם כי קרוב היום לפריצת דרך עם המשטרים הערבים במפרץ. בשתי הדלפות בזו אחר זו שיצאו מירושלים נאמר כי בחריין וסעודיה על הכוונת. לשכת ראש הממשלה, מסרו גורמים עלומים בירושלים, מנהלת מגעים לכינון יחסים עם שתי אלה. הניסוח, לא במקרה, לוקה בחסר. האם שתיהן מסכימות? לא מספרים לנו. אבל די בהדלפות הללו כדי ליצור אווירת התרגשות וציפייה.
יהיה זה משמח מאוד ואף מרגש אם בקרוב נזכה לשתות קפה בריאד (לא מי יודע מה, סיפר מי שהיה), או לאכול מנסף בג'דה. המדינות האלה אכן זקוקות לישראל, ולא, לא להסכם שלום עמה. ממילא הן מקבלות ממנה כעת כל מה שהן צריכות אף בלי יחסי שלום.
על פי דיווחים, כמה מוצרים ייחודיים בתחום הסייבר, שאותם פיתחו חברות ישראליות, ושותפות בשלל מהלכים ומבצעים נגד איראן וחיזבאללה; בזירה המדינית, הפוליטית, הכלכלית ובזירות נוספות, אפילו התקשורתית; לפעמים הן צריכות אותה גם כדי לגנוב יחד כמה סוסים, כי איראן עבור המדינות הללו היא איום קיומי, וישראל היא ברכה, שלא לומר נס. היא הקטר שמניע בשירותן את המלחמה באויבת הגדולה. תארו לכם שמדינה זרה, שיחסינו איתה חשדניים, הייתה מנהלת עבורנו באדיקות ובמסירות מאבק באויב קיומי. היינו, מן הסתם, שוכחים כל מה שידענו עליה, ומגישים לה את מרב הסיוע.
בחייאת, אנחנו עובדים בשבילם קשה. אם לא יחסים רשמיים וחילופי שגרירים, מה הן נותנות? תשורות חמימות מהסוג שישראלים יאהבו, כל עוד הן לא יביאו עליהם האשמות בשיתוף פעולה גלוי עם הציונים. הצונאמי המדיני הזה, צונאמי של מחוות, מצוי בשיאו בימים אלה. מטרתו לעודד את ירושלים על שירותה הנאמן במערכה נגד איראן, ולהפיח בה רוח קרב, וגם כדי להזכיר לאיראנים כי מדינות המפרץ הערביות אינן לבד.
סעודיה ובנות חסותה העניקו כמה מחוות כאלה לישראל בשנתיים האחרונות. לעתים במילים, לפעמים במעשים. למשל, ההרשאה לחברת התעופה הלאומית של הודו לטוס מנתב"ג לניו דלהי בשמי סעודיה, ובכך לחסוך כמה שעות טיסה. או הביקור של שרת התרבות מירי רגב במסגד הגדול באבו דאבי, ובמיוחד ההיתר לצלמו; או הרשות שנתנה נסיכות עומאן לחברת אל־על לטוס במרחב האווירי שלה בדרכה למזרח אסיה; וכן שורת התבטאויות לא מקריות מפי יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, ובראשן ההכרזה כי לישראלים זכות לארץ משלהם.
לכל אלה יש לצרף את רוחב היריעה שקיבל השבוע דובר צה"ל, רונן מנליס, בעיתון הסעודי "א־שרק אל־אווסט". בראיון שפרסם העיתון עמו, שיגר מנליס מסרים ישירים וחריפים כלפי חיזבאללה וממשלת לבנון במסגרת המסע לחיסול המנהרות. מי היה מאמין כי אחד העיתונים הידועים בעולם הערבי ישמש את "צבא הכיבוש", כפי שהוא מכונה בפי הערבים, במלחמתו העיקשת בתנועה נערצת על רבים כמו חיזבאללה.
מי בעד חיסול הטרור
עוד מסעודיה. ביום חמישי שעבר נערכה באסיפה הכללית של האו"ם הצבעה על נוסח החלטה, שאותה העלתה ישראל. המדינות החברות בארגון התבקשו להצביע נגד מיזם המנהרות של חמאס וירי הרקטות לעבר יישובים ישראליים. 87 הצביעו בעד, 57 התנגדו, ו־33 נמנעו. אבל ההצעה לא התקבלה, כי ההליך מחייב רוב של שני שלישים מן המצביעים. ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר לצייץ בחשבון הטוויטר שלו הצהרת ניצחון. עם כל הכבוד לפרוצדורה, לוח התוצאות מעיד כי הצעת ישראל זכתה ברוב רגיל.
אפשר להתווכח אם אכן יש פה ניצחון (רוב המצביעות תמכו בהצעה) או בעצם הפסד (כי לא הושג הרוב הדרוש). כדאי להסיט את המבט לאפשרות שלישית. 57 מדינות הצביעו נגד הצעת ישראל, כלומר בעד חמאס. פירושו, כי יותר מרבע ממדינות העולם תומכות בירי רקטות לעבר יישובים אזרחיים ובחפירת מנהרות תקיפה. אפשר לתת לנתון הזה פרשנות רחבה ולומר כי 57 המדינות לא הצביעו בעד חמאס בהכרח, אלא ניצלו את ההצבעה כדי להביע תמיכה ואמון באוכלוסיית עזה, הסובלת מתנאי חיים קשים. בשני המקרים, לישראל יש סיבה לדאגה. אם ראשי חמאס - ללא כל מאמץ דיפלומטי - הצליחו לגייס לטובתם גוש כה רחב של מדינות, או אם הצליחו להפוך את בעיית עזה לסוגיה בינלאומית, אין סיבה לשמוח בנתונים שנאספו בלוח התוצאות.
אחת מאלה שהצביעו נגד ההצעה הישראלית־אמריקאית הייתה ידידתנו סעודיה. אבל היא לא הסתפקה בלחיצה על הכפתור. עבדאללה אל־מעלמי, שגריר סעודיה באו"ם, נשא הודעה קצרה במסגרת שלב הנאומים שלפני ההצבעה. בהודעתו, כמה מפתיע, קרא לחמאס למנוע אלימות בגבול, והוסיף את המילים הללו: "אנו מגנים ירי רקטות מרצועת עזה לעבר אזורי אוכלוסין ישראליים".
אין מדובר בהתבטאות שגרתית. סעודיה, שומרת שני המקומות הקדושים, מחבקת את תושבי היישובים בכביש עוטף עזה, ומגנה את התנועה הפלסטינית המובילה את המאבק החמוש באויב הציוני. נציגה הרשמי עושה זאת בריש גלי ומעל הבימה הלגיטימית ביותר של שיח בינלאומי. אחרי שגינה, הלך אל־מעלמי והצביע מה שהצביע. בכך הוא יישר קו עם העמדה הערבית נגד ההצעה הישראלית. כך עשו גם מצרים וירדן, איראן ואפגניסטן.
הסעודים לא פעלו למען חמאס. הרי הם מתעבים אותה. הם הצביעו נגד ההחלטה משיקולי תדמית. כדי לא להצטייר כפרו־ישראלים. עזה וריאד צהובות זו לזו כבר תקופה ארוכה. בפרשת חשוקג'י, למשל, התמידו דוברי חמאס להשמיץ את ריאד וכינו את יורש העצר "המסור". הסעודים, מצדם, לא חסכו מחמאס השמצות פרועות בשנים האחרונות. כך, למשל, האשימו אותם כי הם מבזבזים את כספי הציבור על חפירת מנהרות. מילים שכאילו הועתקו מדף המסרים של ממשלת ישראל.
מילא השמצות. קופת האוצר הסעודי הייתה עד לפני כמה שנים אחד ממקורות התמיכה הנאמנים של חמאס. עמותות צדקה פעלו ברחבי הממלכה ואספו מתורמים כספי זכאות, מס עניים, לטובתה של עזה. לא עוד. כיום שיעור התרומות מסעודיה לחמאס צנוע הרבה יותר. לסעודים סיבות רבות להשמיץ את תנועת חמאס. האדונים בעזה מטפחים ידידות קרובה עם כל אלה שסעודיה מתעבת. איראן, קטאר, האחים המוסלמים. וחוץ מזה, עד להודעה חדשה, שנאת חמאס מעניקה לבעליה נקודות בבית הלבן.
נעים באוזן
כפל לשון? אחד בפה ואחד בלב? לא בהכרח. תמרונים תזמורתיים מהסוג הזה הם מחלתם של פוליטיקאים באשר הם, לא רק ערבים. השגריר, שדבריו תואמו עם שולחיו בריאד, השמיע לכל צד את המנגינה שתערב לאוזניו.
את ישראל הוא צ'יפר בגינוי נדיר, תמורה על מלחמתה העיקשת ביריבה איראן. הגינוי הזה נרשם גם בפנקסי הממשל האמריקאי, שיזם יחד עם ישראל את ההצבעה, ורואה בחמאס ארגון טרור. אחרי שעשו כן, ושמא ייתפסו כמשת"פים של ישראל או יחרגו מהקו הערבי שתומך בשאיפות הפלסטיניות לעצמאות, הצביעו הסעודים נגד גינוי חמאס. כך כולם מרוצים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל