"תגידי לילדיך את מה שתמיד אמרתי: כשאתם מתאהבים, תשאירו אוזן אחת פתוחה ועין אחת פקוחה"

כל כך הרבה נכתב ונאמר עליה, על האהבה. מה כבר אוכל לחדש לילדים שלי, עכשיו, כשההורמונים מתחילים להאיץ את לבם ובה־בעת לסמא את עיניהם? 

את החידוש, כתמיד, מספקת סבתא שלי. מאז שהיא חיה בבית אבות היא מדברת פחות. היא, שלימדה אותי אקטיביזם אמיתי מהו, מבכרת יותר ויותר לגזור על עצמה שתיקות. "אבל מה, מה יהיה אם הם יתאהבו במפלצת?" שאלתי אותה, והיא מיעטה במילים: "תגידי להם את מה שאני אמרתי לילדים שלי מגיל קטן, כשעוד היו פאפוסים, ואת מה שאמא שלך אמרה לך כשאת היית פאפוסית: כשאתם מתאהבים, תשאירו אוזן אחת פתוחה ועין אחת פקוחה". 

זו הגדולה של חוכמה עתיקה; אין לה תאריך תפוגה. אמא שלי כמובן נהגה כמצוותה. לא שזה עזר. על קולקציית המשונים שהלב שלי התמסר אליהם בגיל ההתבגרות ואחריו קצרה היריעה מלהרחיב. גם עכשיו, כשאני מדקלמת בפני הילדים שלי את המשפט הזה כמו מנטרה, אני לא יודעת עד כמה זה יעזור בזמן אמת. חוץ מזה, כולנו יודעים שכשהנזק כבר קורם עור וגידים, אין הרבה מה לעשות. אנשים מתקשים להודות בכישלונותיהם, וכשמדובר במערכת יחסים שאינה ניתנת לכימות או להגדרה ממשית, עוד פחות.

כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה חורבנות על חורבנות שנולדו ברגע אחד של היקסמות ורפיון דעת. אחריה התחילה האמת לגלות את פניה. ופניה, איך נאמר, מכוערים למדי.  רובנו היינו שם. חלק מאיתנו עדיין שם, לכודים.

קחו את ג', שהיה בחור צוהל, המרכז בכל מקום שאליו הגיע. אחד שעושה שמח. כזה שלא ברור אם אפשר לסמוך עליו אבל ברגע האמת הוא יכול להפתיע לטובה. ג’ פגש בחורה שהיא ההפך המוחלט ממנו: עצלנית לתפארת, רופסת, מחייכת בקושי. היא עטפה אותו ברפיסות והוא, התזזיתי, נרגע. זה עבד נפלא לזמן קצר בלבד. "בלאק אנד ווייט" סינדרום במיטבו, או במרעו, תלוי מי מסתכל על זה. הסיפור הזה, של הפכים נמשכים, עובד נפלא עד שהוא מפסיק לעבוד. וכשהוא מפסיק לעבוד, אוי ואבוי לכולם.
 

קחו גם את נ', בחור מוכשר להפליא עם יצר הרס עצמי מזן נדיר, שמצא את עצמו תקוע במדינה זרה, גרוש עם שלושה בנים שרחוקים ממנו במרחק שש שעות נסיעה. ההתחלה הייתה נהדרת: שתי תרבויות זרות זו לזו שלומדות ומפרות, ואז זה נגמר. לא חשוב איזה לבוש תעטה האהבה הרומנטית, דבר אחד בטוח: מדובר במצב חולף, ורוב החוקרים סבורים שאיננה נמשכת מעבר לתקופה של שלוש־ארבע שנים. אני נוטה להאמין שזה יכול לקרות הרבה לפני, אבל לבני אדם יש נטייה לטאטא דברים. זה כמובן לא עובד, כי אשפה, לא משנה עד אנה נדחוף אותה, מתישהו תתחיל להבאיש, להעלות ריחות לא נעימים ולזחול אלינו ממעמקי הבור העמוק שבו הייתה. 
 

ויש את ר', חכמה ויפה, שנשבתה באהבתה כבר מגיל 17 לגבר נשוי שהבטיח לה שיום יבוא, כשהילדים יגדלו, שהוא עזוב את אשתו. "זה רק סידור כלכלי שמשאיר אותם יחד", שימר לה את הפזמון החוזר והמשעמם הזה, והיא חזרה אחריו בקול שני, חיכתה וחיכתה. בגיל 35 נשארה עם לב שבור ועם הבטחות ריקות. "התבגרת לא טוב", הלין בפניה. "נהיית מרירה". לא משנה מה אמרנו לה. היא לא הייתה מוכנה להקשיב לאורך השנים.
 

ויש עוד המונים. המונים שוויתרו על עצמם בשם מה שנקרא האהבה. למרביתם אמרו: היא לא בשבילך, הוא לא בשבילך. אתם לא מתאימים. לא רק שהם לא הקשיבו; להפך: כל אמירה כזו דחפה אותם יותר ויותר אל הזרועות הלא נכונות. זה טור בלי שורה תחתונה, כי אין שורה תחתונה. יש רק שורה עליונה, שאומרת שכשאתם מתאהבים, תשאירו עין אחת פקוחה ואוזן אחת כרויה. 

בדק בית 

אחד החלומות שלי היה להפוך לכזו שאורזת תיק בבוקר ורותמת את כל המשפחה לצאת לטיול. אלא שחלומות, בחלקם, נועדו להישאר חלומות ובינתיים, כמו העורבים על העץ ב"ספר הג'ונגל", אנחנו מתלבטים ומלבטים לאן ללכת, עד שיורד הערב. אם יש משהו שיכול להוציא את חבורת העייפים שנהיינו מהסטגנציה, זה "בא לי לטייל בארץ ישראל", בלוג טיולים למשפחות. הוא נולד כיומן הטיולים של הבלוגר גיל אהרוני, שהפך עם זוגתו שלומית וילדיהם את תרבות הטיולים לדרך חיים ומתעד את טיולי המשפחה לפרטי־פרטים.

במרוצת שני עשורים, אהרוני אסף 150 מסלולי טיול המותאמים למשפחות בכל ההרכבים, לכל עונה בשנה, והיד עוד נטויה. המסלולים, המתעדכנים תדירות, עוברים דרך מעיינות, נחלים, מערות, פארקים אורבניים, טיולי פריחה, גנים, כפרים אותנטיים ועוד, והמידע מוגש בצורה נהירה וברורה. כל אחד לפי מה שנוח לו: אזורים בארץ, עם המלצות לאטרקציות, מסעדות, מקומות לינה ואתרי נופש, שנבדקו על ידי המשפחה ומוצגים בבלוג באופן מפורט, תוך התייחסות למשך הטיול, דרגת הקושי, עונה בשנה, הוראות הגעה מדויקות, רמת נגישות, מחיר כניסה ועוד. 

"בא לי לטייל בארץ ישראל", בלוג הטיולים לכל המשפחה של גיל אהרוני, בכתובת: www.baliletayel.co.il 

"קריאה ראשונה" מוקדש הפעם לקריאה ראשונה באמת, כלומר להקראות ראשונות מפי מבוגרים. ספר המשחק "קטנה בינונית גדולה – ספר הבבושקה הגדול" המיועד לפעוטות, הוא בעצם "ספר המטריושקה הגדול". הכוונה כמובן לבובות עץ חלולות זהות למראה ושונות בגדלים, המגיעות זו בתוך זו. כאן מדובר בשלושה ספרים דמויי בובות המשולבים זה בזה ומשלימים זה את זה תוך שהם מתרכזים בשלושה מושגים יחסיים: גדול, בינוני וקטן, מפיהן של שלוש אחיות. למשל, דרך סיפור הבגד שעובר מיד ליד, מגדול, לבינוני ולקטן, כמו ב"גלגולו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי ("אצלנו במשפחה לא זורקים בגדים. / אם החולצה לוחצת או המכנסיים לא עולים, /הגדולים מעבירים לקטנים. / אבל כשהשמלה האדומה הייתה כבר קטנה, /לא רציתי לתת אותה לדניאל אחותי במתנה").

אלו מושגים שהספרות לפעוטות עוסקת בהם לא מעט: "מי קטן, מי גדול" של גְוִידוֹ וָן גֵנֶכְטֶן, "מה קטן, מה גדול" של לוקה אור ו"ילד קטן וילד גדול" מאת תרצה אתר הם רק דוגמאות ספורות. כאן, חרף החריזה הדחוקה לעתים, מדובר בתוצאה מלמדת ומלאת חן, המוגשת באופן מקורי, צבעוני, מחויך ומזמין.