גל של הפגנות למען משהו ונגד משהו אחר פוקד את הארץ. הפגנות הנשים נגד האלימות, הפגנות של דתיים בעד ערכי המשפחה, ומנגד להט"בים בעד משפחות חדשות, וכמובן הפגנות האפודים הצהובים נגד יוקר המחיה והפגנות של שרי הממשלה נגד הממשלה. כן, גם ההפגנה המאוד הגיונית הזאת התרחשה השבוע.

הבנתי שבשבוע הבא תתקיים הפגנה של רקפת רוסק–עמינח נגד עמלות הבנקים; מחאה של יוצרי הסרט "רומא" על כך שהוא ארוך מדי ובשחור־לבן; ואני מתכוון להפגין נגד עצמי, כי באמת כבר נמאס. 

הפגנה היא הדרך הדמוקרטית הטובה ביותר של האזרחים להביע מחאה ורצון לשינוי שלא באמצעות הקלפי. הערכתי למפגינים הולכת ועולה, בייחוד כשהטמפרטורות בחוץ הולכות וצונחות. אבל למה כל ההפגנות דומות זו לזו? 


השתתפתי בערך פעם וחצי בהפגנה למען שוויון כלשהו, וכבר הספקתי להרגיש את כוחה האדיר. אדם בודד הופך להיות חלק מתהלוכה אדירה, שכולם בה חושבים יחד אותו דבר באותו זמן, ונעים לאותו כיוון. התחושה היא של קהילה אחת הומוגנית וחזקה, שהולכת לעשות שינוי אדיר. כמובן שאף הפגנה לא הצליחה לשנות שום דבר אף פעם. המחירים לא יורדים, האפליה לא נגמרת, המנהיגים לא משתנים, ומלחמות לא נפסקו. ובכל זאת, האדם יוצא מהבית עם תחושת צדק אינסופית, מעיל ושלט עם כתובת נחרצת, ומאמין שמשהו טוב הולך לקרות. אין קץ לתמימות. 
הסיבה לכך שאני לא אוהב הפגנות היא שאני סולד מחרוזים. וזה הרי חוק טבע שתמיד המסרים בהפגנות נכתבים ונצעקים באופן צפוי וילדותי, וגורמים לכל מחאה ולכל אמירה להישמע תמיד אותו דבר. חלק מההצלחה של מחאת הדיור ב־2011 שנכשלה היא הססמה "העם דורש צדק חברתי". כלומר, הססמה הצליחה, המחאה לא. 

על בסיס הניגון הנדוש הזה - וללא חריזה - היה אפשר להשתיל עוד אמירות וססמאות נוספות עם תוכן דומה ומשתנה, כמו: "העם דורש צדק חלוקתי", "העם דורש שוויון לכולם", וכו'. לעומת זאת, אתם זוכרים את "אחת שתיים שלוש ארבע - רוצים דיור בר השגה?" מה זה? אם אין לכם חרוז ל"השגה" אז תוותרו. למה בכוח? 

אחד השלטים במאבק הנשים האחרון היה: "אתמול, היום, מחר - המאבק שלנו לא נגמר". אני מצטער להיטפל לזוטות, אבל אנחנו לא הדיוטות, ומארגני מחאה לא צריכים להשתטות. דברו איתנו ברורות. אין לי ספק שקל יותר לצעוק מסר שעובד בבלנדר החרוזים של גוגל, אבל זה מטפש ומרדד אותו. או במילים אחרות, אני חש בוז לכל חרוז. 

אה, ואפרופו, הנה משהו חשוב מאוד: יש לי גם אלרגיה לספוקן וורד. מדובר בז'אנר כה אופנתי וכה מטרחן, שבו אדם צעיר עולה לבמה ונובח על הקהל בלהט אינסופי אלפי חרוזים עם מסרים נורא צודקים. זה מתיש אחרי שני משפטים, והפלא היחידי שנותר אחרי מופע בלתי נסבל שכזה הוא כמה חרוזים יש בעברית למילה "ממשלה" (הכשלה, הבשלה, איילה, חמלה, מכללה, עלילה, וגם סוללה וסקילה. וכן, יש עוד מלא. אז מה?). 

הייתי יכול להבין אם במחאת האפודים הצהובים הישראלית היו המפגינים מסתפקים בקריאות מחורזות כמו: "רוצים מנהיגים - לא עסקנים". גם את "הון, שלטון, עולם תחתון" המתבקש אני יכול לקבל. אם הם היו היחידים שמככבים שם, לא הייתם שומעים ממני ציוץ. אבל איך הם הגיעו ל"צאו מהמרפסת, המדינה קורסת"?! 

מתברר שהחרוזים חוצים מגזרים ודעות. איזה חיבור יכול להיות לי עם "צו השעה - עפרה דורשת הסדרה"? וכן, לא רק החרוז גורם לי להתרחק מהמסר. מסתבר שהפגנות הן מגנט לא רק לחרוזים אלא גם לסימני קריאה שנזרקים לכל עבר, ללא התחשבות בזיהום האוויר או ביוקר סימני הפיסוק בארץ. כל מפגין יוצא מביתו עם מסר אפוקליפטי, כדי שכולם יידעו שהוא צודק וזועם. ולמה הוא זועם? כי נמאס כבר! ודי! 

כל זה היה הקדמה, כי אני רוצה להזמין אתכם להפגנה שאני מארגן מול קריית הממשלה ובכיכרות ברחבי הארץ תחת הכותרת הצודקת: "די, חבר'ה, די - לצאת לרחוב כבד עלי!" כי גם אני צודק וזועם, וקורא לכל המפגינים באשר הם: "אם תפגינו בחרוזים - לא נצא מהבתים!!".