נכון לעכשיו, האפודים הצהובים שרדו את הפוליטיקאים שהתנפלו עליהם מכל עבר כמוצאי שלל רב. אלה מיהרו להצטרף למפגינים כתף אל כתף בתחרות צמודה על התואר ״הכי מזוהה עם המחאה״, ואלה בתשובה ישבו כל הלילה עם מקבלי החלטות כדי להיראות כאילו קצרו הישגים. אומנם הממשלה עדיין איתנו, אבל ריח הבחירות הולך ומתגבר, והאמת היא שגם בימים כתיקונם הפכה כמות המניפולציות הפוליטיות בלתי נסבלת. בעבודה פרלמנטרית אמיתית משקיעים מעטים, רפורמות ארוכות טווח הן בעיקר בגדר דיבורים, ועיקר האנרגיה של הנבחרים מוקדשת למען מראית העין הרגעית.
בין השרים שמנהלים את הממשלה ולמחרת מפגינים נגדה כאחרוני האופוזיציונרים, לבין האופוזיציונרים שבמקום לעשות שימוש בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותם מגישים בג״צים ומצייצים את עצמם למוות כאילו היו אזרחים פשוטים, לבין העיתונות שבמקום לסקר מחליטה מראש אם באג׳נדה שלה ללבות או לכבות כל בדל התקוממות - כבר קצת קשה לדעת איפה באמת נמצא ״העם״.
בינתיים קצרה המחאה העממית (או שלא) כמה הצלחות, שעדיין לא ברור כמה זמן יחזיקו מעמד, וחלקן בגדר שליפות של כלכלת בחירות. בין לבין שחררנו אלף אסירים כי אין תקציב להחזיק אותם בתנאים נורמליים בבתי הסוהר. ברקע ראינו את דני דנון מנסה לשכנע את מועצת הביטחון של האו״ם לומר משהו בעניין מנהרות החיזבאללה והפרת החלטה 1701. אומנם מהאו״ם אין לצפות לדבר, ויש האומרים שכל מה שקורה שם הוא בגדר מילים מתות, אבל זה לא מדויק. מילים יוצרות תודעה, ותודעה יוצרת החלטות של מדינות. דנון היה ונשאר עוד מינוי ״פקק״ בעל אנגלית עילגת, והוא לא עזר כהוא זה בשינוי כלשהו של תודעה. מתי הפסקנו לחפש פתרונות טובים שיהיו עמידים לאורך זמן, עבור פלסטרים ששורדים תקופה קצרה ונועדו רק להבזיק בכותרות?
משהו בשיטה הפסיק לעבוד לטובתנו בשלב כלשהו, והשאלה היא למי יש אינטרס לשנות את זה. האופוזיציה הפילה השבוע חוק צרכני שדורש אחריות על עבודות שיפוץ קבלניות, חוק שהיה מיטיב עם רבים, רק כדי להראות שקואליציה של 61 לא שווה כלום. ביתר הזמן היא השקיעה את מרצה בצילומים מבוימים עם בעלי דוכן פלאפל בקריית שמונה. הקואליציה, מנגד, הייתה עסוקה בהישרדות קדחתנית נוכח עליות המחירים, וגם קצת בחוק גדעון סער. לכולם ברור שהממשלה הזו כבר לא תעשה שום דבר משמעותי מבחינה כלכלית או חברתית או מדינית, אבל אם בשל ההמלצה לכתבי אישום אם בשל עליות המחירים, אף אחד לא שש לבחירות, כי כרגע זה "לא מתאים".
קשה להימנע מהתחושה שהשיטה כפי שהיא כבר לא משרתת אותנו. גם מי שבחר בממשלה הזו מסיים איתה קדנציה שאולי מתאימה לו אידאולוגית, אבל המחיר גבוה מאוד. סחטנות חרדית קשה, איומים ביטחוניים מכל כיוון, ויתור על אסטרטגיה מדינית לטובת תגובות לאסטרטגיות המדיניות של אויבינו, מינויים לא ראויים של שרים שאינם מבינים דבר בתחום שעליו הם מופקדים - ולעומתם משרדים חשובים שנותרו יתומים משר במשך כהונה שלמה. וכן, גם ראש ממשלה שחש שכדי למשול הוא צריך לקחת על עצמו מינימום ארבעה תיקים ולהעמיד פנים שאפשרי ללהטט בין כולם ולעשות עבודה טובה.
השיטה התאימה בעבר, אבל כבר שנים שאינה מתאימה לצורכי העם, כי אם לצורכי פוליטיקאים אגוצנטריים ועבי עור, שהם היחידים שיודעים איכשהו לרקוד בין הטיפות ולהתמודד איתה. אבל כדי לשרת את העם באופן המיטבי צריך לשנות את השיטה. נתניהו עצמו הבטיח ערב הבחירות הקודמות שאם ייבחר, ישנה את שיטת הממשל. כולנו יודעים מה יצא מזה. נראה שהיעד שלנו כעם הוא נבחרי ציבור שיעזו לשנות את השיטה לטובתנו ולא לטובתם. לו רק הם היו מבינים שאם יפעלו כדי לשרת את הציבור באופן נקי, זה יעבוד נפלא גם עבורם.
מורשת רמון
רונה רמון הפכה במותה לאייטם חם. כל מי שמחזיק מעצמו משהו מיד דאג להספיד אותה, ואם אפשר, גם להוסיף כמה מילים על יחסיהם האישיים, בסגנון ״המנוחה ואני״. כפי שקורה בכל אייטם חם בימינו, מהר מאוד הכאב האותנטי הופך לספין לטובת אג׳נדה כלשהי, כך שמיד אחרי ההספדים עתירי הפאתוס ראינו את הלעומתיים שחייבים לצאת נגד לא־משנה־מה וחשו צורך עז לומר משהו מרושע. אחריהם, כמובן, התרומם גל נגדי של צדיקים שגינו אותם. בין לבין זכינו גם לוויכוח הערכי, אם לגיטימי או לא לגיטימי להתערב ולהביע דעה דתית על בקשת רמון שישרפו את גופתה.
במדינה מסוכסכת, מסתבר שאפילו מותה של רונה רמון בטרם עת יכול להפוך לנושא לוויכוח מכוער. אלא שזה הפוך לגמרי מהמורשת שהיא השאירה אחריה. אם יש מה ללמוד מהדרך שבה התנהלה, זה כמה נעלה היא היכולת לראות גם את הטוב, על אף מה שקרה או לא קרה לך. ביומיום אנחנו חיים על הביקורת, על השיימינג, על ההתנשאות, על הסניטה הבוטה, על ירידה על מישהו אחר. פעם חשיבה ביקורתית נחשבה למשהו אמיץ ומיוחד כי רוב האנשים פחדו לומר את דעתם, חששו מהממסד. הימים האלה פסו מזמן. היום כל אידיוט הופך בתוך שנייה ל״דעתן״. אבל לא כל דעה שווה להדהד, ולעומתיות אובססיבית היא הפוכה לביקורת בונה. ביקורת מטרתה לתקן. כשיש יותר מדי ביקורת, ורובה רעילה, קל לשנוא אבל קשה מאוד לתקן.
רונה רמון הוכיחה שמורשת נקייה של עשייה אנושית יומיומית היא חזקה מכל ספין ומכל ביקורת ארסית שכל ייעודן הוא להאדיר את המבקר על ידי הקטנה של מישהו אחר. כשרוצים לתקן אפשר לעשות זאת מתוך ראיה מורעלת ומציאת הרע בכל דבר, ואפשר לעשות זאת מתוך אמונה בטוב ובחירה בחיים, על אף הקושי. רונה רמון הוכיחה שהדרך השנייה לא רק עדיפה תמיד, היא גם מעידה על עומק וחוכמה. מזל שאחרי שאבק ה״אייטם החם״ ישקע, מה שיישאר מרמון הוא חשיבותה של שליטה עצמית המאפשרת לאדם לנווט נכון בים החיים במקום להיות אימפולסיבי, לשלוף מהמותן, להצדיק את התנהגותו בגלל מה שהחיים עוללו לו, ובעיקר להיגרר.