בחודש מאי כתבתי כאן בהרחבה על מתקפת החיוכים של סעודיה כלפי ישראל. זה נעשה בבת אחת, ללא הודעה מוקדמת, ובעיקר בגלוי. מכל עבר התברכנו בעיתונאי סעודי, או בבכיר, או בגולש, שמגלה עמדה פרו־ישראלית. במאמרים בעיתונים, בהתבטאויות של יורש העצר ובציוצים בטוויטר, שאחד מהם זכור במיוחד - ברכות לעם בישראל לרגל פסח, ובעברית.
לעתים דמו הניסוחים משם לאלה ששמענו מפי מנהיגינו. הנה יורש העצר, הנסיך מוחמד בן סלמאן, משווה את מנהיג איראן להיטלר, כפי שעשה בנימין נתניהו לפניו. הנה מאמר בעיתון ממשלתי, שבו טוען הכותב כי טוב לחמאס לו השקיעו בפיתוח ולא במנהרות. מאור הפנים הזה היה מלטף באופן חשוד. ברור שלא נבע מתוך חיבה אמיתית, אלא ממטרה נסתרת. הוא היה גמלוני ומוגזם. לעתים חשבתי כי גדוד הכותבים הסעודים פועל לפי דף המסרים שניסחה לשכת ראש הממשלה בירושלים.
השבוע נפתרה התעלומה. "וול סטריט ג'ורנל" גילה, מפי מקורות בוושינגטון, כי יורש העצר בן סלמאן הניח בידי יועצו לענייני תקשורת, סעוד אל־קחטאני, משימה מיוחדת: לפעול לייפוי פניה של ישראל ברחוב הסעודי. קחטאני, 40, משפטן ופובליציסט, חג כבר שנים ארוכות סביב הארמון המלכותי, כמוציא ומביא לענייני דעת קהל. עם מינוי בן סלמאן ל"איש מספר 2", מונה קחטאני ליועצו המיוחד לענייני תקשורת בדרגת שר. הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות, חייל נאמן של אדונו, לעתים נאמן מדי. לפני חודשיים, בלחץ אמריקאי, פוטר מתפקידו בשל החשש כי היה שותף לרציחת העיתונאי ג'מאל חשוקג'י.
קחטאני איננו גיבור הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל". עיקרו בגילוי כי ישראל וסעודיה עמדו בפני חימום היחסים ביניהן, אבל פרשת חשוקג'י הקפיאה את התוכנית. לטענת העיתון, הסעודים נסוגו מהסיכום המסתמן, כי ידעו שהתקרבות לישראל תעורר מחאה ברחוב, במיוחד אחרי רצח העיתונאי. העיתון האמריקאי אינו מגלה כיצד תכננו הצדדים לממש את ההתקרבות, אבל מעיקרי הסיפור אפשר להבין כי התכוונו לתת לה תוקף פומבי.
עוד מתברר כי אחד מאנשיו של קחטאני, אחמד אל־עסירי שמו, שימש כשליחה המיוחד של ריאד לישראל, וביקר כאן כמה פעמים במשימות רכש. משרד הביטחון אינו ממהר להרשות לחברות ישראליות למכור תוכנות וידע רגיש למשטרים ערביים. למרות זאת, עסירי התעקש לרכוש ציוד ותוכנות ריגול אחר מתנגדים. הוא לא סורב, וראו זה פלא: מתקפת החיוכים כלפי ישראל פחתה.
נסיכה עם כביסה מלוכלכת
פניה של הנסיכה לטיפה עייפות. מגיל 16 היא בורחת. לטיפה היא בת של מוחמד בן ראשד אל־מכתום, ראש ממשלת איחוד האמירויות, מושל דובאי, בירת העסקים של האמירויות. נחמד להיות בתו של אחד המנהיגים המחוזרים במפרץ. הבעיה היא שאביך מסוגל לרצוח מישהו למען שמו הטוב, כמו שמעידה הילדה. נכון, לטיפה היא הכבשה השחורה במשפחה. היא בת 32, משכילה ודוברת אנגלית ברמה גבוהה, ומאחוריה שני ניסיונות בריחה מהבית.
בימים אלה היא גרה בדובאי תחת השגחה של שירותי הביטחון. בפקודת אביה, היא אינה מורשית לנהוג במכונית ואף לא לבקר באמירות שכנה. לפני תשעה חודשים, אחרי שנים של תכנון, ברחה להודו. בסרטון שהקליטה טרם בריחתה ואותו הפקידה בידי חברים, רמזה כי שליחי אביה עלולים להרגה. הסרטון אמור היה לספר את סיפורה בעולם, וכך להצילה ממוות. האב אכן שלח את אנשיו, והם איתרו אותה הרחק מהבית, על יאכטה מול חופי גואה. משם חטפו אותה חזרה הביתה. כשהייתה בת 16, ברחה לטיפה בפעם הראשונה, נתפסה בגבול והוחזרה הביתה. היא הושמה בכלא שלוש שנים, שם הוכתה בידי אנשיו של האב. גם אחותה ברחה עוד לפניה, לאנגליה, אבל נעצרה והוסגרה לארצה.
מוחמד בן ראשד אחראי לכך שדובאי הינה מה שהיא. מרכז עסקים בינלאומי, עיר שאוצרותיה הטבעיים הולכים ומתכלים אך השכילה לבנות לעצמה חלופה תיירותית נוצצת. הוא אחד שמלכים ורוזנים מבקשים את קרבתו. לטיפה היא אחת מ־21 ילדיו (מארבע נשים). כל אב נורמלי שבתו משתוקקת לעזוב את הבית, היה מעניק לה את החירות לבחור היכן תחיה. שליט דובאי לא רק מתנגד לכך, הוא גם משקיע כל מאמץ למנוע זאת. כך פועל אחד שיש לו מה להסתיר. ואם זו דרכו להתייחס לבנותיו, מעניין כיצד ינהג בנתיניו.
מחיר האבוקדו כמשל
מדי יום, בהגיע השעה אחת בצהריים, מתכנסים רבים מתושבי עזה אל בתיהם. בשעה זו, פחות או יותר, מגיע החשמל. זו העת להתקלח, להטעין את הטלפון ולצפות קצת בטלוויזיה. במפעלים, בבתי המסחר ובמקומות העבודה יודעים כי השעות משתיים והלאה, ולא שעות הבוקר, הן המועד הטוב ביותר לתפוקה. בעשר בלילה, אולי עשר וחצי, נופל החשמל ללא הודעה מוקדמת. עד למחרת בצהריים. כך מתנהלים שם החיים כבר שנים. האדם הוא עבד לזרם.
ולמרות זאת, עבור רבים מתושבי הרצועה, התשוקה לחשמל היא הבעיה המשנית. בוער יותר המחסור החריף בכסף. שיעור האבטלה שם נושק ל־70%. שניים מכל שלושה גברים יושבים בבית ללא תעסוקה. בכל הקשור לפרנסה, עזה כבר אינה מתחת לקו האדום. היא חצתה אותו מזמן וצוללת מטה ככל שחולפות העתים. לפעמים עוברים ימים ולאזרח אין שקל בארנק. רבים חיים מטובות של אחרים, או מהלוואות קטנות שלא יוחזרו. אלה שמצאו עבודה, מקיימים משפחה מ־400 שקל בחודש.
מכר שעמו שוחחתי השבוע סיפר על מציאות החיים שם באמצעות דוגמה שעלתה במוחו. אתה יודע כמה עולה קילו אבוקדו? 3 שקלים, הוא ענה, אבל לאנשים אין כסף לקנות. האיש עובד כנהג מונית. הוא יוצא למשמרת בשבע בערב, יושב במשרד ומחכה לקריאה. חוזר הביתה בשבע בבוקר. כמה הרווחתי בלילה? הוא שואל ומשיב: 15 שקל. עשיתי חישוב מהיר והעליתי כי בממוצע הוא הכניס לכיסו קצת יותר משקל בשעה. נסיעה בתוך העיר מכניסה לכיסו שקל אחד. נסיעה לעיר סמוכה, נגיד דיר אל־בלח, שני שקלים, לפעמים שניים וחצי. בלילה טוב במיוחד הוא חוזר הביתה אחרי 12 שעות עבודה עם 20 שקל בארנק. במטבעות.
להיות עזתי זה לא רק לפתוח את ברז המים ולמצוא כי נמהל בהם חול. או לדחות את החתונה שנים, אף על פי שיש לך ארוסה, כי אין בכיסך 4,000 דינר לתשלום מוהר למשפחת הכלה. או לחלום על חיים בארץ אחרת, אבל לגנוז את החלום, כי היציאה אסורה. להיות עזתי זה לשאול את עצמך כל הזמן, מי בכלל אשם במצבי. ההכרעה אינה פשוטה. בחמאס אומרים שישראל אשמה, כי 12 שנה היא מטילה סגר. בישראל בטוחים כי חמאס אחראית, שהרי את כספה הפנתה למנהרות. במצרים יגידו כי שתיהן אשמות, ואילו הרשות הפלסטינית תפיל את התיק על שלושתן. סעודיה תגיד שחמאס מקורבת לאויבתה, קטאר, ואין סיבה לתמוך בה כספית. רק האו"ם נותר לעזור לנזקקים ברצועה ולהפעיל מאות בתי ספר, באמצעות אונר"א. ואז בא דונלד טראמפ והחליט לקצץ את תקציבו. החבר הטלפוני נאנח. קואליציית מדינות נקבצה נגדנו, אמר, אבל אז נקרא לנסיעה. הייתה שעת חצות ונפרדנו לשלום. אני הלכתי לישון, והוא, לאסוף עוד שקל.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל