בספר מלכים א’ בפרק ג’ מסופר על שתי נשים שגרו בבית אחד, ושתיהן ילדו. אחד התינוקות מת ואמו האומללה החליפה בין התינוקות. הנשים בא אל המלך שלמה למשפט. שלמה ציווה לגזור את הילד החי ולחלקו בין שתי הנשים. האם האמיתית חסה על תינוקה והייתה מוכנה למסרו לאם השכולה, רק כדי להותיר את בנה בחיים. האם השנייה אמרה: “גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ”. ומכך למד שלמה מי האם האמיתית. 
 
במשפט זה נזכרתי כשקראתי בסוף השבוע ב”הארץ” את הכתבה של ניר חסון על “קברי המלכים” בירושלים. הסיפור בקצרה: בצפון ירושלים נמצא במאה ה־19 אתר קבורה מפואר. מכתבי יוסף בן מתתיהו ניתן ללמוד כי זהו אתר הקבורה של הלני המלכה, וכך סבורים גם ארכיאולוגים רבים. את ארון הקבורה המפואר שמצא שם העביר הארכיאולוג פליסיאן דה סוסי לצרפת, והסרקופג השדוד שוכן בלובר עד ימינו. 
 
יהודייה צרפתייה, ברטה אמליה ברטראנד, רכשה ב־1878 את מתחם הקבורה, ובצוואתה הקדישה אותה כ”אחוזת עולם ליהודים”. אחד מיורשיה התעלם מהצוואה ונתן את השטח במתנה לממשלת צרפת, וזו מחזיקה בו עד היום. 
 

עד לפני שנים אחדות היה האתר המפואר פתוח למבקרים, אך בשנים האחרונות, לאחר שבית הדין הרבני לענייני הקדשות החל לגלות בו עניין, הוגשה תביעה בבית הדין הרבני לקבל את השטח. ממשלת צרפת מחתה בחריפות. משרד החוץ שלנו נבהל, והצרפתים נעלו את המתחם כדי שאיש לא יוכל לבקר בו. הם שיפצו את אתר הקבר והודיעו לממשלת ישראל כי יתירו ביקורים במקום רק אם תכיר רשמית בבעלות הצרפתית וכי לא יוגשו שום תביעות נגדם.


ירושלים. צילום: פלאש 90
ירושלים. צילום: פלאש 90

 
קבוצות חרדים החלו מגיעות למקום, להתפלל בשעריו הנעולים ולמחות על סגירתו. גם הערבים התערבו, כי אינם רוצים יהודים במקום. ממשלת צרפת חוששת שאם המקום יהפוך לאתר תפילות יהודי - הדבר יחזק את אחיזת ישראל במזרח ירושלים, בחסות צרפתית.
 
הכניעה הצרפתית לתביעות הערבים מוכרת לנו היטב מימי דה־גול: האמברגו על נשק ממלחמת ששת הימים, דבריו על העם היהודי “עם גאה ושתלטני”, הסטי”לים משרבורג, וכיוצא באלו ביטויי עוינות ותמיכה בערבים. בכך אין חדש. אבל תמיכה מפתיעה לעמדה הצרפתית הגיעה מכיוון מנהל מרחב ירושלים ברשות העתיקות, ד”ר יובל ברוך, שאמר: “יש מגמה שלפיה אתרים ארכיאולוגיים מקבלים מעמד של קדושה. הבעיה היא שאם זה קורה - הארכיאולוגיה תמיד מפסידה”. ד”ר ברוך סבור שאם מבקרים דתיים מגיעים לאתר עתיקות ומתפללים בו, “מבקרים שלא באים למטרת פולחן לא תמיד מוצאים בהם את מקומם”. הכותרת לכתבה של חסון הייתה “הסיוט של הארכיאולוגים: קבר קדוש”.
 
אכן כך. מחשש שמא סתם מבקרים לא ירגישו בנוח כי יהודים דתיים מבקרים באתר עתיק שהם סבורים שקבורים בו מלכי עם ישראל ונכבדיו ומתפללים בו, מעדיף ארכיאולוג מרחב ירושלים כי המקום יהיה סגור כליל - שלא יבקרו בו לא יהודים חרדים, לא סתם יהודים וגם לא תיירים. “גם לי גם לך לא יהיה”. 

לא נלחם למנוע הרס עתיקות 
 
ניתן אולי להבין אנשי שמירת הטבע המעדיפים ששמורות מסוימות יהיו סגורות לחלוטין לקהל, כדי שלטאות ביישניות לא יופרעו. אבל אי אפשר לקבל גישה אנטי־דתית בכלל ואנטי יהודית־דתית בפרט מצד ארכיאולוג. ואגב, כבר פגשתי בעבר בד”ר ברוך, בבית המשפט, כשביקשתי לדעת מה עושה רשות העתיקות כדי למנוע פגיעה בעתיקות בהר הבית.

הוא התעקש שלא למסור שום פרטים שיסייעו ליהודים להיאבק בהרס העתיקות בהר. שם לא ניסה לפעול כדי שהר הבית לא יהיה רק “אתר מוסלמי קדוש”, לא נלחם בכל כוח סמכותו למנוע הרס עתיקות מימי הבית הראשון והשני, או לפחות לחשוף את השחתתם הזדונית בידי הערבים. 
 
הוא גם כועס על אוונגליסטים המתפללים במעיין השילוח ובמדרגות חולדה בדרום הר הבית, ועל יהודים רפורמים וקונסרבטיבים המתפללים ב”עזרת ישראל” בגן הארכיאולוגי מדרום לכותל. אך פלא הוא שלא ביקש לסלק את כל המתפללים מרחבת הכותל כי הם מפריעים לתיירים.

שלמה המלך הבין כי מי שאומרת “גם לי גם לך לא יהיה” מצהירה בעצם שהיא מרגישה שהילד אינו שלה ומוכנה שתיגזר עליו מיתה. ארכיאולוג המרחב מעדיף שאתר עתיקות חשוב יעמוד נעול ואיש לא יבקר בו - ובלבד שיהודים לא יתפללו בו.