קואליציה מהפכנית: כך הימין חולל מהפך, ולא בזכות הדיבורים של נתניהו

הרבה כבר נאמר על הקואליציה שסיימה השבוע את ימיה, פרט לדבר החשוב מכל. בארבע השנים האחרונות שברו חברי הקואליציה את מחסום הפחד של המחנה הלאומי, המחסום מפני יישום תפיסת העולם של הבוחרים שלהם. עד לקדנציה האחרונה העולם נהג כמנהגו זה כ־40 שנה: רוב הבוחרים בחרו ימין, אבל הנבחרים לא העזו לפעול בהתאם למנדט שקיבלו. לא עוד. מי שעובר על רשימת החוקים, ניסיונות החקיקה ואפילו הפעולות השלטוניות שנעשו בארבע השנים האחרונות מגלה שמדובר בקואליציה מהפכנית. כזו שהתגברה על מלכוד פסיכולוגי, רגש נחיתות ומורך לב.
 

מדובר בסירוס עצמי שנולד כבר אצל מנחם בגין. מיד כאשר הוא מונה לראש הממשלה, מינה בגין דווקא את משה דיין לשר החוץ שלו ויישם את מדיניות החוץ והביטחון של המחנה השני. גם בתחום התרבותי הנחיל בגין את המסורת הקלוקלת שבמסגרתה ראש הממשלה הוא חותמת גומי של הפקידים מהשמאל. כבר מראשית ימיו הוענק פרס ראש הממשלה בעיקר לאליטה האקדמית־תרבותית של המחנה השני. בגין אחראי גם להשתחוות ולהתבטלות כלפי "השופטים שיש בירושלים", התבטלות שהפכה את הדמוקרטיה הישראלית על קודקודה.
 

ממשיכי דרכו של בגין, בנימין נתניהו בראשם, התמידו באותו הנתיב: אמירות לאומיות נחושות עם מעט מאוד תוכן מאחוריהן. מבחינת נתניהו זו הייתה הנוסחה המנצחת: מקבלים את קולות הציבור באמצעות הצהרות לאומיות אסרטיביות, אבל בפועל נכנעים לקובעי העתים, מבג"ץ ועד הפרקליטות, ממובילי האקדמיה ועד העיתונות. נתניהו אומנם אינו מהסס להפוך עולמות כשמדובר בגורלו האישי, אבל לא כך כשעסקינן בתפיסת העולם של המחנה שלו.

כל זה הסתיים בקדנציה האחרונה, ולא בגלל ראש הממשלה או שרי הביטחון שלו. אביגדור ליברמן חזר להפריח אמירות דרמטיות מאז שנפרד מכיסא הביטחון, אבל מרגע שהתיישב על כורסת המיניסטר הוא יישר קו עם הצמרת הביטחונית, זו שלכודה ברוח הרפאים של אוסלו.
 

את המהפכה חוללה קואליציה של אנשים. חלק דרמטי בה נטלו אנשי הבית היהודי, בהובלת נפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ', שבאו באמת לשלוט על פי השקפת עולמם. אבל חלק חשוב במהפכה לקחו שרים וחברי כנסת מהליכוד.
 

החל מיריב לוין, מי ששנים זועק נגד האופי האנטי־דמוקרטי של שלטון בג"ץ. דרך מירי רגב, שאומנם עושה בעיקר עבור עצמה אבל בהחלט גרמה לטלטלה הכרחית בתחום התרבות. גם אופיר אקוניס כשר המדע תרם את חלקו, כשלא הסכים להבליג מול מינויים ממשלתיים של אנשי שמאל קיצוניים, כמו יעל אמיתי, מי שחתמה על עצומה בעד סירוב לשרת ביו"ש. ציפי חוטובלי הצטרפה למהפכה כשניסתה להוביל שינוי קו הסברתי במשרד החוץ, עד שנבלמה על ידי שר החוץ עצמו. אפילו אמיר אוחנה ביצר את הבריקדות, כשקידם הצעת חוק, קצת גורפת, לגבי בחירת יועצים משפטיים בידי השרים.
 

כתוצאה מהרוח החדשה הזו קיבלנו את חוק ההסדרה בחקיקה מלאה, את חוק הסדרת המאחזים בתחילת חקיקה, את חוק הלאום, חוק הנאמנות בתרבות, תחילת חוק הגליית משפחות מחבלים ועוד ועוד. בין היתר קיבלנו מהפך במינוי השופטים ואת עקירת הנוהג האנטי־דמוקרטי של מחלקת הבג"צים להעז להציג בבית משפט עמדות שסותרות את מדיניות הממשלה. צפינו גם בסדרת האילוף שעשתה איילת שקד לדינה זילבר, סדרה שהופנמה היטב על ידי כלל עובדי המדינה הבכירים. 
 

לא כל פעולה שלטונית הייתה נכונה ומוצלחת, לא כל חוק או הצעת חקיקה היו מדויקים כנדרש, אבל המגמה צלולה כבדולח, נכונה ומתבקשת. כך חלפו להם הימים שבהם היועץ המשפטי לממשלה או מישהו מסגניו מגבב מסמך אומלל על מניעות חוקית, כזה שמשקף רק את תפיסת העולם האישית שלו וקואליציית "הימין" הייתה עוברת לדום. 
 

אלא שהמהפכה רק החלה. צפויים עוד מאבקים דרמטיים מול גורמים אדירי כוח, מאבקים שיידרשו כדי להתגבר גם על בנימין נתניהו עצמו, כל עוד הוא ימשיך לכהן בראש. אבל המחסום הפסיכולוגי נשבר. התברר שהמחנה הלאומי יכול להוביל מדיניות, והשמיים לא נופלים, וזה כנראה ההישג הגדול מכל. 

 

הייסורים שעוברים עכשיו על מרכיבי הרשימות במחנה השמאל ממחישים תהליך מרתק שעובר על החברה הישראלית, תהליך של חזרה לציונות. מבחירות לבחירות, ייסורי ההתחפשות לימין ציוני הולכים ונעשים קשים יותר בחצרות השמאל, בעוד עוגת המנדטים שם הולכת ומצטמצמת. בכל סיבוב נדרשות תחפושות מתוחכמות יותר, נדרשת הונאה בוטה יותר, אלא שכפי שהדברים נראים בסוף השבוע הזה, עידן המסיכות גווע. 
 

מצביעי הגוש שכונה פעם "מרכז" מתרחקים מריח הרעיונות הרעילים מבית השמאל הקיצוני, שהוגשמו באוסלו ובהתנתקות. מרבית המצביעים חזרו לקונצנזוס הציוני, זה שחיבר בין דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון, ז'בוטינסקי ובגין. זהו הקונצנזוס שתואר בפשטות בשפתו של יצחק שמיר: "הים הוא אותו הים, והערבים הם אותם ערבים". 
 

ייסורי ההתחפשות אינם חדשים בערוגות השמאל. בעשרות השנים האחרונות, בכל עונת בחירות, המחנה הזה ממציא מסיכות חדשות כדי לנסות להערים על המצביעים. ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה ב־1992, כאשר יצחק רבין התחפש לשמיר ב'. הוא התחייב שלא יקיים משא ומתן עם אש"ף ולא יירד מרמת הגולן, ולמרות זאת הצביעו יותר אנשים לימין. העבודה הצליחה להרכיב קואליציה רק עם העריקה של ש"ס ובגלל אובדן מנדטים שנגרם בגלל פיצול פנימי ממאיר בימין. ההצלחה המחופשת האחרונה נרשמה ב־1999, כאשר אהוד ברק המציא עמותות כזב והבטיח שלא יחלק את ירושלים, רק כדי להציע לערפאת את חלוקת העיר.
 

מאז ועד היום, חוץ מהעריקה הגדולה של אריאל שרון, אף תרגיל הונאה אלקטורלי לא עבד. אפילו לא תעלול השם המפורש: "המחנה הציוני", שהגו הקופירייטרים הנואשים של ציפי לבני ובוז'י הרצוג. לא עבדו גם ניסיונות ההסתערבות של אבי גבאי בתחילת ימיו בראשות העבודה. הוא ניסה להצהיר כמה הצהרות פסאודו־ימניות כדי לקרוץ למצביעים חדשים, אבל מהר מאוד נקלע לאש צולבת שהכריחה אותו לחזור לססמאות העבשות של המפלגה שלו.
 

מחנה השמאל הזה הולך ומצטמצם בגלל החטא הקדמון של מפלגת העבודה בעידן שאחרי מלחמת ששת הימים. באופן הדרגתי היא נטשה את התפיסות הלאומיות, המדיניות והביטחוניות של מפא"י ההיסטורית, שהן בסיס ההשקפות של הליכוד ולווייניו היום. רבים מהנבחרים והבוחרים של המחנה הזה היו ועודם ציונים טובים, אבל הם קידמו או עזרו לקדם רעיונות שחותרים תחת עצם קיומה ועתידה של ההרפתקה הציונית. לא בכדי רבים מתוך המחנה הגיעו לתוצאות בלתי ציוניות בעליל. 
 

התובנה שלא ניתן יותר למשוך מצביעים מבולבלים ולקחת את השלטון, בניגוד לתרגילי רבין ופרס, תגזור בהכרח שידוד מערכות רעיוני ופוליטי. תביא לבהירות מושגית ברוכה. כי מי שמסכים עם תמר זנדברג, איימן עודה וחנין זועבי, יצביע למפלגות שלהם. ומי שנותר ציוני ידחה על הסף את הניסיון להחדיר לו בעקיפין את תפיסת העולם שלהם, זו שקבעה את גורלנו בשני הדורות האחרונים. כך מחנה זנדברג־עודה־זועבי יסתפק בזירת המנדטים האמיתית שלו: לא יותר מ־20. ומי שחפץ חיים פוליטיים יפסיק להתחכם ויחזור לציונות הקלאסית.