כחובש כיפה סרוגה, כבן הציונות הדתית, כמי שנמצא באגף הימני של הסקאלה הפוליטית, וכמי ששלשל לקלפי יותר מפעם אחת בעבר פתק של המפד"ל או הבית היהודי, אני מניח שמסיבת העיתונאים של איילת שקד ונפתלי בנט במוצאי השבת האחרונה הייתה מכוונת גם אליי. צפיתי פעמיים באירוע הזה, פעם אחת בשידור חי ובפעם השנייה כעבור כמה ימים, ולא מצאתי תשובה אמיתית לשאלה המרכזית שמרחפת באוויר מעל ראשיהם של שני האנשים הרציניים שנקטו צעד הזה. למה?
נדמה שגם לבנט ושקד לא הייתה תשובה טובה למכור לציבור. נדמה שאם הייתה להם תשובה, הם היו נראים כשני אנשים שיוצאים לדרך חדשה ומבטיחה ולא כפי שנראו, שניים שמלווים למנוחות אדם קרוב או קריירה פוליטית מבטיחה. נדמה גם שאם היו מרגישים התרוממות רוח מהמהלך שיזמו בעצמם, היו ששים ועולצים להתראיין לגביו, ולא היו מתעטפים בשתיקה מוזרה ויורדים לבונקר, רגע אחרי שהכריזו עליו.
הקשבתי קשב רב לדבריהם של השניים, ונראה היה שאף לא אחד מהם מאמין למילה אחת שיוצאת מפיו. אתה שומע את שקד מפרטת את רשימת ההישגים שהגיעה אליהם מפלגת הבית היהודי בשנים האחרונות, לשיטתה - הפיכתה ל"מפלגה שסופרים אותה", בלימת ההתקדמות למדינה פלסטינית, בלימת שחרור המחבלים והמהפכה ההיסטורית במערכת המשפט - ורוצה לשאול אותה: "נו, אז למה שלא תמשיכו?". "בחודשים האחרונים עידן ההשפעה שלנו תם ללא שוב", ניסה בנט להשיב. "ראש הממשלה הבין שהציונות הדתית המופלאה יושבת בכיס שלו".
רגע, ואתם לא תהיו בכיס שלו? תהיו מוכנים להצטרף לאבי גבאי או ליאיר לפיד או לבני גנץ? אם כן, כדאי שתאמרו זאת מראש למצביעי הימין שמתכוונים להצביע עבורכם. אם לא, מה ישתנה בדיוק מהיום והלאה?
וכל זה לפני שדיברנו על הטענה המוזרה, שלפיה אם הייתה מתקיימת לפני 13 שנה מפלגה כמו "הימין החדש" לא הייתה קורית ההתנתקות. מאיפה, לעזאזל, הטיעון הזה? הרי ההתנתקות התרחשה כי חלק מהנהגת הליכוד רצה בה והשמאל רצה בה, לא?
כשהסתבר לבנט שהציבור אינו מבין את מעשיו, הוא פרסם איגרת לציונות הדתית, שבה ניסה להסביר את עצמו. "רצינו לפתוח את השורות גם לציבור שאינו דתי. ניסינו שוב ושוב, והם לא באו". "האמת היא שצריך שתי מפלגות שונות", המשיך. "האחת, מפלגה דתית־אמונית ששומרת על צורכי הציונות הדתית ועל הגרעין האידיאולוגי אמוני של הציונות הדתית... זוהי הבית היהודי תקומה...
או במילים אחרות: בואו נגדיל את המחנה. אתם תפנו לדתיים, אנחנו נביא את החילונים. נו, ומה היה הצעד הראשון שעשו שקד ובנט? פנו לתל אביבים חילונים? לא ולא. שתי דקות אחרי הקמת המפלגה החדשה מיהרו השניים לטלפן לראשי הסניפים של הבית היהודי כדי לנסות לשכנע אותם לעבור למפלגתם, אחר כך עברו לרבני המגזר.
ייתכן שיתברר, בסופו של דבר, שהמהלך היה חכם אלקטורלית. יכול להיות ששני החלקים יניבו יותר מהשלם. את זה נגלה בסוף הדרך. עכשיו אפשר רק לדבר על ההתנהלות. התנהלותם של צמד מנהיגי הבית היהודי, מי שקיבלו ציונים גבוהים על ביצועיהם בקדנציה האחרונה, התגלתה כמכוערת למדי.
עקיבא נוביק, כתב חדשות עשר, פרסם השבוע שחמישה ימים בלבד לפני ההכרזה המפתיעה, שלח בנט הודעת וואטסאפ לחבריו למפלגה ובישר להם: "בימים הקרובים נתחיל בהיערכות ראשונית לקראת מערכת הבחירות", והוסיף: "אני נחוש ללכת לאיחוד עם תקומה, אורי ואני מקיימים שיח על כך בימים האחרונים, וככל שזה תלוי בי, זה יקרה".
רגע, תגידו, אולי הוא קיבל את ההחלטה רק ברגע האחרון? אולי עדיין לא ידע חמישה ימים קודם? אז זהו, האפשרות הזאת ירדה מהפרק כשהתברר שאת השלד למפלגה החדשה הוא בנה כבר לפני ארבעה חודשים.
כאמור, איש אינו יודע איך תסתיימנה הבחירות הבאות. ברור כי נכון לעכשיו, בנט ושקד הותירו את הבית היהודי במבוכה גמורה, מאה יום בלבד לפני הבחירות. בהשאלה מהשירות הצבאי, שבנט ושקד אוהבים להזכיר, המהלך שלהם כמוהו כמהלך שבו המח"ט והמג"ד נוטשים את יחידתם ערב היציאה לקרב ומותירים את החיילים מבולבלים בשטח. כל חייל מחזיק בידו מפה אחרת, לאף אחד מהחיילים אין מושג לאן הולכים ומי יצעד בראש, והעניין היחיד שמאחד את כולם הוא החשש הכבד שמעבר לגבעה הראשונה אורבים להם בנשקים שלופים שני הברנשים שרק אתמול פיקדו על היחידה, וששני אלה לא יהססו לפתוח באש כדי לכבוש את השטח.
הסיכון שלקחו שקד ובנט בנסותם להתקדם עוד כמה מטרים לעבר הליכוד, לקראת היום שלאחר נתניהו, הוא עצום. ייתכן שהמהלך של השניים יוסיף קולות לימין, אבל בה בעת יכול להיות שכמה מנדטים יושלכו לפח. בתרחיש לא מופרע, שבו אחת המפלגות או שתיהן לא יעברו את אחוז החסימה, ההרפתקה הזו עלולה להסתיים בהחלפת השלטון. בתרחיש אחר היא עלולה להביא "רק" למחיקתה של המפלגה הדתית־לאומית, מפלגה שיש לה זכויות רבות בתולדות מדינת ישראל, והכל באבחת גחמה אישית תזזיתית של שני פוליטיקאים.
אם אחד מהשניים יקרה, הכתם הזה עלול לככב בראש קורות החיים של איילת שקד ונפתלי בנט, הרבה לפני המינוי של אלכס שטיין או הקמת הפקולטה לרפואה באריאל.