בלעתי השבוע עשרות אלפי מילים שנכתבו על הסופר המנוח עמוס עוז. צפיתי בטקס האשכבה שנערך לו ב"צוותא", והאזנתי להספדים המרגשים שנשאו בתו, נכדיו וחבריו, שפטירתו הייתה להם, לפני הכל, אבידה אישית עצומה.

אלא שעוז לא היה רק אדם פרטי, ולא היה רק סופר משובח. עוז היה גם איש ציבור, ממנסחי הדרך של השמאל הישראלי, ומי שהרבה להתבטא, לכתוב, לפעול ולחתום על עצומות בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. אני סבור שכשאיש ציבור הולך לעולמו, מותר בסיכום חייו גם למתוח עליו ביקורת. עמוס עוז, בעניין זה, אינו צריך להיות חריג. הוא לא יהיה הראשון, גם לא האחרון.

על רקע זה, אפשר רק להרים גבה על הדרך שבו סיקרה התקשורת את לכתו של עוז מעמנו. זר לו הגיע לכאן ורפרף על עשרות העמודים שהוקדשו לעוז בעיתונות, והקשיב לאינספור שעות שידור ברדיו, היה משתכנע לבטח שאנחנו מלווים למנוחות את מי שסימל את הקונצנזוס הישראלי, וזו כמובן אינה האמת. רחוק מכך. עמוס עוז היה איש קצה. מוכשר, חכם, מתנסח היטב, אוהב עמו וארצו, אבל נטוע עמוק בשוליים הפוליטיים.

האם דעותיו היו לגיטימיות? בוודאי. אלא שהוא איננו הסיפור כאן. אנחנו הסיפור, כי זו לא הפעם הראשונה שהעיתונות העברית עוטפת בצלופן שקרי ומזויף את מה שלדעת קובעי הטעם ראוי לעטיפה כזו.

עוז, נזכיר, העניק את ספרו, "סיפור על אהבה וחושך", למרואן ברגותי - מי שהורשע ברצח יואלה חן, ברצח הנזיר היווני ציפוקטקיס גרמנוס וברצח יוסף הבי, אליהו דהן והשוטר סלים בריכאת - וצירף לו הקדשה אישית ידידותית. רק נסו לרגע לעצום עיניים ולדמיין איך היה נראה סיקור מותו של איש ציבור מהאגף הפוליטי הנגדי - סופר, רב, חתן פרס נובל, מי שבא לכם - שהיה מעניק את ספרו בהקדשה אישית ליגאל עמיר. יכולים להעריך ביושר מה הסיכוי שההקדשה הזו לא הייתה תופסת מקום של כבוד בסיקור הלוויה?

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון בצלם, ארגון שהמנכ"ל שלו עמד על דוכן במועצת הביטחון של האו"ם, האשים שם את מדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה וקרא לעולם לפעול נגדה. עוז תמך גם בארגון שוברים שתיקה, אותו ארגון שחבריו מסתובבים בעולם במימון זר ומטנפים על צה"ל במגוון שפות. לא מכבר עורר הסופר ביקורת קשה, כשהודיע שהוא מסרב להשתתף באירועים שייערכו לכבודו בשגרירויות ישראל בחו"ל "בעקבות ההקצנה במדיניות הממשלה הנוכחית".

את מקומו של עוז על הסקאלה הפוליטית הישראלית היטיבה לבטא נעמי שמר המנוחה, בפולמוס המפורסם שהיה לה איתו. זה קרה אחרי שעמוס עוז מתח ביקורת על שירה "ירושלים של זהב". "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'?", שאל. "זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיני ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". שנים אחר כך הוסיף עוז ש"מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה ימצא אותה מלאה אנשים, וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?".

שמר, בדרכה, השיבה לעוז: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'... עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת, וארץ ישראל ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

מדהים היה לראות מה עשה ב"סופהשבוע" מאמר אחד של בני ציפר על עוז, תחת הכותרת "מת הנשיא של השבט הלבן", לשורה ארוכה של שמאלנים קוראי "הארץ". הו, איזה עלבון היה שם. הו, כמה זעם נשפך על ציפר ועל העיתון. הם יכלו, הקוראים הוותיקים של העיתון, לבלוע בלי בעיה מאמרים שהשוו את בנימין נתניהו להיטלר ואת הליכוד למפלגה הנאצית. הם חיו בשלום עם חיילי צה"ל כרוצחים. לא הייתה להם בעיה עם טורים שרמסו משפחות שכולות, וגם לא עם הטור שקבע, למחרת מסע לוויה שבו צעדו מאות אלפי אנשים, ש"הרב שטיינמן לא היה גדול הדור, אלא גדול הפרימיטיבים". נפש רגישה יש להם, לפלורליסטים האלה, כשמדובר באדמו"ר משלהם. קצת פחות כשמדובר באדמו"רים של אחרים.

הפיד השמאלני התמלא בניבולי פה. עיתונאים מהשמאל הודיעו שיבטלו את המנוי על העיתון. סופר אחד טען שציפר, איש הספרות של "הארץ", כלל אינו מבין בספרות. ועינב גלילי - ההיא שרומסת כבר שנים את כל מה שיקר לכל מי שהוא לא היא, ההיא שהצהירה בעבר ש"היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים מאוד מוגבלת, אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר" - היא נעלבה עד עמקי נשמתה הרכה וצייצה בטוויטר: "הארץ, אני שונאת אתכם".

אחד הרגעים הקשים לצפייה בטקס האשכבה היה זה שבו הקריא עודד קוטלר על הבמה את מכתב התנחומים ששלח יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. קוטלר קרא את דברי אבו מאזן על חייו של עוז - "מלאים בנתינה תרבותית והגותית. במהלכם הגן על סוגיות הזכות והצדק", והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. אם האוזן שלי מוזיקלית דיה, מעטים המספידים, אם בכלל, שקיבלו מחיאות כפיים נלהבות כאלה.

בין מוחאי הכפיים לאבו מאזן היה גם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, שישב בשורה הראשונה באולם. וזה מעורר מחשבות נוגות. שהרי ריבלין, כמו יתר הנוכחים, יודע היטב במי מדובר. הוא יודע שאבו מאזן משלם משכורת חודשית - בעיניים פקוחות, ובכוונה מלאה - לכל מי שמוכן לרצוח יהודים. הוא יודע שאבו מאזן משלם משכורת מדי ראשון בחודש לרוצחים של יוסי, חיה ואלעד סולומון מנווה צוף. הוא יודע שאבו מאזן מממן את שני המחבלים שדקרו למוות את רותי ואהוד פוגל ואת ילדיהם, יואב בן ה-11, אלעד בן ה-4 והדס בת השלושה חודשים. הוא יודע שאבו מאזן מחזיק כלכלית את רוצחיה של הילדה אדל ביטון והמוני רוצחים אחרים. אם חמאס היה מניח מטען בפתח אולם "צוותא" ורוצח את באי טקס האשכבה לעמוס עוז, אבו מאזן היה משלם גם להם תמורת המעשה.

שעה קלה לפני ההלוויה, שפטו אנשיו של אבו מאזן למאסר עולם תושב מזרח ירושלים בעוון מכירת קרקע ליהודים. אבל הקהל מחא כפיים לאבו מאזן, מי שאחראי לכל אלה, אז גם נשיא המדינה שלנו מחא.

במסגרת פינת הצביעות וה"אחרי מות קדושים אמור", ראוי להזכיר את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שצייץ בטוויטר שעמוס עוז היה "ענק", והמליץ: "הקשיבו היטב לאזהרת איש הרוח". לפני עשור, כשעוז קבע שברק "אינו מנהיג", ברק היה נחוש פחות להמליץ על האזנה לאזהרותיו של איש הרוח. המפלגה שברק עמד בראשה הוציאה אז הודעה שפסקה כי דבריו של עוז הזויים, ושלעוז עצמו לא נותר שמץ של יושר אינטלקטואלי. לברק עצמו היה חשוב אז לאבחן ש"עמוס הוא סופר גדול, אבל לא היסטוריון". אבל זה היה, כאמור, מזמן.