החברה הישראלית מתגעגעת לגנרלים. וככל שהגעגוע גובר, כך מחריפות ההשמצות של הליכוד כלפי בני גנץ ומפלגתו. זה קורה בעיקר לאור הסקרים המראים כי הרמטכ"ל לשעבר נותן פייט מסוכן לנתניהו בהתאמתו לתפקיד ראש הממשלה. עצביהם של חברי הליכוד הופכים רופפים יותר ויותר ומתנפצים על סלע שתיקתו.
החל משנות ה־60, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, נפלה החברה הישראלית שדודה לרגלי הגנרלים, שרבים מהם פשטו מדים ומיד קפצו למים העמוקים של הפוליטיקה. החברה הישראלית השתנתה מאז. גם האיומים הביטחוניים המיידיים נוגעים יותר ויותר לסכסוך עם הפלסטינים, שבו לא ניתן להשיג הכרעה חד־משמעית. הניסיון הביטחוני פינה מקומו לחשיבותה של חשיבה אזרחית.
עמיר פרץ כשר ביטחון זכה, באיחור מסוים, להערכה רבה. הליכוד, מפלגת השלטון זה זמן רב, פועלת היום ללא גנרלים משמעותיים (גלנט שהצטרף אליה לאחרונה נפסל לרמטכ"לות בזמנו בשל פרשת הקרקעות). תקופת הצינון שהוארכה לארבע שנים עשתה את שלה, ונראה היה שהחברה הישראלית נגמלה מכמיהתה לרמטכ"לים בפוליטיקה. גם הם איבדו במידה רבה את החשק לטבול במימיה, שהפכו עכורים ורדודים מיום ליום. למעשה, עם התפטרותו של משה (בוגי) יעלון מתפקיד שר הביטחון נותרה הפוליטיקה הישראלית ללא נציגות של אנשי צבא בכירים - ואיש לא הביע חשש.
אלא שמערכת הבחירות הנוכחית מוכיחה כי הגנרלים מבצעים קאמבק משמעותי. גנץ ויעלון שוקלים שיתוף פעולה; אבי בניהו מאיץ בגבי אשכנזי להצטרף לחיים הפוליטיים; יש עתיד צירפה את האלופה במיל’ אורנה ברביבאי ועדיין חולמת על חיבור עם גנץ; ומפלגת הימין החדש, כך פורסם, הציעה כבר לתא"ל במיל’ גל הירש שריון ברשימתה לכנסת. אפילו מרצ הצהירה על חיפושיה אחר גנרל במיל’.
מה גרם לשינוי? במציאות הפוליטית שבה נתניהו מושל בכיפה כבר שנים ארוכות, אנשי צבא הם האלטרנטיבה היחידה בעיני רבים. הימין הצליח לאורך שנים רבות להטמיע בציבור כי רק הוא יכול, עם או בלי אנשי צבא באמתחתו, להחזיר את הביטחון. אלא שהליכוד כבר אינו משרה ביטחון. בלוני התבערה בדרום, כמו גם תמונות מזוודות הדולרים שהועברו לחמאס בחסות ישראל, שחקו את תדמיתו כשומר ישראל. בנוסף לכך, הסתבכותו של ראש הממשלה בתיקי חקירה רבים מביאה כבר תקופה ארוכה להשתלחות חסרת רסן שלו ושל שריו הנאמנים במוסדות המדינה וברשויות החוק, כמו גם לסימון “בוגדים" מבית. מצב זה מעורר בישראלים רבים כמיהה לחזרתה של ממלכתיות ושל לשון שיח נקייה יותר. שתי תכונות שלמרות הסערות הרבות, הצבא ומפקדיו שטרם פקדו את הפוליטיקה הצליחו לשמר.
שרי הליכוד, גלנט, רגב ואקוניס, יצאו בימים האחרונים להתקפה פרועה על גנץ ואשתו, תוך שהם אינם בוחלים בשקרים וברמיזות שלא היה מביישות שיח של עולם תחתון. הם רק לא שמו לב שהתמיכה בגנץ מבוססת בדיוק על ריאקציה למה שהם מייצגים: אפס תרומה לביטחון וזיהום השיח הציבורי. במרוץ המלוכלך שבו הם נמצאים, מאוחר להם לעצור. כמו שנאמר: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.