מערכת הבחירות המטורללת ומותו של הסופר עמוס עוז הם שני הנושאים שכבשו את הכותרות בשבוע שעבר. התהפוכות הפוליטיות המפתיעות, לצד ספקולציות בשאלת העמדתו לדין של ראש הממשלה, העיבו וכנראה ימשיכו להעיב על שאר החדשות. עם זאת, את דבר מותו של עוז אי אפשר היה להעלים. התקשורת אכן הקדישה זמן ומקום להסתלקותו של אחד מגדולי סופרינו, אבל הדגש היה על פועלו הפובליציסטי־אידיאולוגי־פוליטי - ופחות הספרותי.
עוז, שבא מבית רוויזיוניסטי וכנער עבר לחיות בקיבוץ, נחשב ליקיר השמאל, למבטא הצלול ביותר של ההתנגדות לכיבוש. מותו, בפרוץ מערכת הבחירות, חל בד בבד עם התרופפות אחיזת השמאל בציבוריות הישראלית.
באוקיינוס של מילות ההספד על עוז, כמעט נעלם מהתקשורת מכתב הניחומים שהגיע מרמאללה. "חייו היו מלאי תרומה תרבותית ורעיונית. הוא הגן על סוגיות של זכויות וצדק וקרא לשלום ולחיים בכבוד. אני מנחם אתכם ואת כל אוהביו עם מותו". על החתום: "מחמוד עבאס, נשיא מדינת פלסטין, ראש הוועד הפועל של אש"ף". אז מי אמר שאין מדינה פלסטינית? אכן, חדשה מעניינת. "מדינה" כזאת גם הימין הישראלי קונה.
מה בכל זאת צד את עינינו בשולי החדשות המסעירות של הבחירות ומותו של עוז? הידיעה כי שרת ההסברה הירדנית דרכה על דגל ישראל בבואה למטה האיגודים המקצועיים בעמאן, שבו התקיימה ישיבה של ממשלת ירדן. האיגודים הללו, שנלחמים בהסכם השלום ובנורמליזציה עם ישראל, הצמידו דגל ישראל לרצפה בכניסה למשרדי המטה שלהם עם סימנים של נעל, כדי שכל הנכנסים ידרכו עליו ויבזוהו.
המחאה של משרד החוץ הישראלי התקבלה בירדן בזלזול גמור. האיגודים המקצועיים החריפו את צעדם והניחו דגלי ישראל בכל הכניסות של סניפיהם ברחבי הממלכה. אף כי ראש הממשלה עומר אל־רזאז עקף את הדגל, השרה הדורכת הפכה מיד לגיבורה לאומית. גל של ביטויי שנאה לישראל הציף את דף הפייסבוק שלה: "כולנו נגד ישראל".
עכשיו תארו לכם מצב הפוך. למשל, ביזוי הדגל הירדני המתנופף בראש התורן ליד שגרירות ירדן השוכנת ברמת גן. האם ירדן הייתה מסתפקת בנזיפה לשגריר ישראל? ירדן והמלך היו מרימים מיד קול זעקה ונוקטים לשון איומים וגידופים נגד ישראל. כך עשו בכל הזדמנות בעבר: באירועים בהר הבית, בתמיכה בכל צעד פרו־פלסטיני ואנטי־ישראלי באו"ם, בהחלטה שלא להאריך את הסכמי החכירה של המובלעות. ואי אפשר לשכוח את ניסיון הפיגוע בשגרירות שלנו בעמאן, שהסתיים דווקא בהתנצלות ישראלית והחלפת השגרירה.
ירדן נהנית מאוד מהסכם השלום והשלכותיו. ישראל מספקת לה ביטחון באמצעות שיתופי פעולה חשאיים, מזרימה לה כמויות גדולות של מים, ומנסה להקים אזורי תעשייה בתחומה של הממלכה. נכון, יחסים חמים מעולם לא התקיימו משתי גדות הירדן, אבל השקט היחסי לאורך הגבול הארוך ביותר של ישראל נשמר.
במהלך הביזוי המתמשך של דגל ישראל בתחומי הממלכה, לא נשמע קולו של המלך עבדאללה. אך למרבה התימהון גם ראש ממשלת ישראל לא טרח להביע לפחות מורת רוח פומבית. ביחסים עם ממלכת ירדן - ישראל כבר מזמן מחלה על כבודה.
מנגד, חדשה מעניינת באה בשבוע שעבר מהמדינה הערבית הגדולה עמה יש לנו הסכם שלום. נשיא מצרים גילה כי ישראל משתפת פעולה עם צבאו במרדף אחרי הטרוריסטים של דאע"ש בחצי האי סיני. אם כך, אולי צבא מצרים ישתף פעולה עם צה"ל במניעת טרור חמאסי נגד ישראל? ספק אם הנס הזה יקרה.
ובחזרה לדגל שלנו: גם בכנסת ישראל נכרכה בו פרשייה זוטרה. היה מי שמחה על החלטתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להציב את הדגל הכחול־לבן דרך קבע ברקע דוכן הנואמים. זהו כמובן אחמד טיבי, שמאז ומתמיד העדיף את הדגל הערבי־פלסטיני, אבל ייאלץ כעת לדבר כאשר מאחוריו, אבוי, הדגל העברי־ישראלי. מעניין כיצד עמוס עוז המנוח, מרים נס הוותרנות והנסיגה, היה מגיב על כל אלה.