פסיכולוגיה בגרוש: יכול להיות שבני גנץ לא רוצה להיות ראש ממשלה

פסיכולוגיה בגרוש היא עניין מפוקפק, ובכל זאת, קשה להימנע ממנה. אז הנה, קחו גרוש (במקרה הזה, גרוש עם חור): יכול להיות שבני גנץ לא רוצה להיות ראש ממשלת ישראל? יכול להיות שגנץ מבין שעוד איננו מוכן לתפקיד הזה? 
 

נדמה שזה יכול להיות. נדמה שהתנהלותו עד כה מלמדת שגנץ מתכונן לאפשרות, לא בלתי סבירה, שייקרא למלא תפקיד בממשלתו של מנהיג מנוסה ממנו, בנימין נתניהו. גנץ שותק. כלומר, ממעט לתקוף את נתניהו. גנץ שותק, כלומר, לא מתחייב שלא להיכנס לממשלתו של נתניהו. טוב שאיננו מתחייב, משום שייתכן מאוד שלמחרת הבחירות יתברר שהאופציה היחידה להקמת קואליציה היא בראשות נתניהו ובהשתתפות אחת ממפלגות המרכז. זה מה שהסקרים מבטאים כרגע - גוש ימין שלא יכול לבד. אבל היחיד שיכול עם קצת סיוע מהמרכז. 
 

יאיר לפיד רוצה להיות ראש הממשלה. אין בזה ספק. אתמול, אצל אריה גולן ברדיו, חזר על התחייבותו הנמהרת לא לשבת עם ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. זה אומר שמבחינתו זה הכל או כלום. או ראש ממשלה – או אופוזיציה. כמובן, בהנחה שנתניהו מנצח. 
 

גם נפתלי בנט רוצה להיות ראש הממשלה. אין שום הסבר אחר למהלך המסוכן, המרתק, שנקטו בו בנט ואיילת שקד. לעזוב מפלגה בטוחה, מנדט בטוח, ולסכן הכל. בנט – יאמרו תומכיו – הוכיח שיש לו אומץ. בנט – יאמרו מתנגדיו – הוכיח שיש לו נשמה של מהמר. ומי רוצה ראש ממשלה עם נשמה של מהמר.

 

גנץ – חוזרים לגרוש – לא מהמר. הוא גם לא מתחבר. מטרתה של התחברות היא ניצחון בבחירות. אבל יכול להיות שגנץ מביט ימינה ושמאלה ולא רוצה ניצחון. כלומר, הוא רוצה. אבל לא ניצחון גדול מדי. לא ניצחון שייאלץ אותו לקפוץ מעל הפופיק. אם יקבל 15 או 17 מושבים בכנסת, יוכל להיות שר ביטחון בממשלה הבאה של נתניהו. אם יתחבר, ייאלץ להיות ראש ממשלה – והוא לא מרגיש מוכן. או שיכתיר מישהו אחר לראש ממשלה – נאמר, לפיד – שהוא לא רוצה. יכול להיות שאם גנץ צריך לבחור ראש ממשלה, הוא מעדיף את נתניהו על פני לפיד. יכול להיות שהוא סבור שנתניהו מתאים יותר. אגב, הוא מן הסתם צודק.
 

פסיכולוגיה בגרוש. אבל גם גנץ ודאי יודע שראשי ממשלה מוצלחים באים לתפקידם מוכנים, מבושלים. לא במקרה נתניהו של הקדנציה הראשונה היה בעייתי, וזה של הקדנציות הבאות מיומן הרבה יותר. כך קרה גם ליצחק רבין – קדנציה ראשונה מבולבלת, קדנציה שנייה בשליטה. ברק נבחר לראשות הממשלה מוקדם מדי. אריאל שרון נבחר כשהוא עתיר ניסיון. ההבדל ניכר. 
 

יש סיפור מוכר – יוסי שריד נהג לחזור עליו ברשעות משועשעת – על נסיבות מינויה של גולדה מאיר לראש הממשלה לאחר מותו של לוי אשכול. ״אני חושב״, אמר לובה אליאב לחבריו למפלגה, שגולדה צריכה להיות ראש הממשלה ״כי היא הכי רוצה״. מאיר הכחישה כמובן נמרצות, אך כמקובל קיבלה עליה את דין החברים. היא באמת הכי רצתה, וכמותה גם פרס ושמיר, גם נתניהו וברק. רוב ראשי המדינות, גם של ישראל, מתאפיינים ברצון עז להיות ראשי מדינות. צריך לשמוח שיש בעלי רצון עז שכזה, שהרי בלעדיהם איש את אחיו חיים בלעו. 
 

האם גנץ נראה לכם כמי שיש לו רצון עז כזה? לפיד – כן. בנט – כן. גבאי – מוזר, אבל כן. ברק – כן. וקל להאמין שגם יואב גלנט רוצה. ואפשר להאמין שגם גדעון סער. בדרך כלל מבט קצר מספיק כדי לדעת. וגנץ – פסיכולוגיה בגרוש – לא נראה כמי שהכי רוצה. זה כמובן יוסיף לו כמה נקודות בדעת הקהל. אבל ספק אם יוביל אותו לראשות הממשלה.