איך הסתבכתי? עד לפני יממה הכל היה מצוין, ועכשיו אני תקוע במיטה

הפעם התרשלתי. המשכתי את מלאכתי בשלווה למרות סימני האזהרה. כעבור יום וחצי הגיע זמן התשלום, כשהבינותי שנפלתי למעמקי הבור השחור. מה עוד שאותה פרסונה מדביקנית הייתה מעוטת שנים, מה שהפך את הווירוסים שבגופה לאנרגטיים במיוחד וקטלניים עוד יותר עבורי. בתחילה התפתחה בי תחושה גופנית כללית מחורבנת, שיכולה לנבוע מחולי או מבחירה גרועה של ארוחת צהריים. התעלמתי בשלבים הטרומיים ולא הרפיתי מכל המטלות שנדרשתי לעשות, כולל אימון גופני מפרך, שבסיומו הגעתי הביתה ונפלתי על המיטה שדוד והוזה עם כאבי גוף איומים. 
 

בשארית כוחותי גררתי את עצמי לעבר ארון התרופות השופע שלי ושלפתי מדחום אלקטרוני. מקץ בדיקה קצרה התחוור לי שאני בוער. יותר מ–38 מעלות נרשמו בחלון הקטן. בתוכי חשתי שקצי קרוב מתמיד. כשאשתי נכנסה לחדר השינה כדי לברר מה קרה לבעלה, שבמועדים רגילים מתחיל להציק לה באזור השעה המדוברת על מה נאכל יחד לארוחת הערב ולהתחנן שתבשל משהו כי הוא דל יכולת בתחום הקולינריה, גירשתי אותה מיידית. אין דבר יותר מסוכן מאישה בחדר לידה עם חום. רק המחשבה הזו גרמה לי ייסורים רבים וכעס על כך שלא שמרתי על עצמי. 
 

אחרי שיצאה נזופה מהחדר סגרתי את הדלת והבהרתי לה את המצב בשיחת טלפון, תוך שאני מקפיד לא לנשוף לתוך המכשיר, שחלילה לא יקפוץ אליה וירוס סורר דרך האייפון בעזרת שימוש באפליקציה מוזרה. הצעתי שאעבור לגור אצל אחותי או שהיא תסור להוריה לכמה ימים. היא סירבה והעבירה אלי תרופות דרך חרך מאולתר בדלת. עטפתי עצמי בשמיכה ונאותי לקבל את התשורה. 
 

משנסגרה החציצה ביני לעולם החיצון נכנסתי לשעת דמדומים. החום עלה וירד כרצונו. זיעה, צמרמורות ותחושה של קור פנימי הפציעו ונמוגו בקצב לא ברור. מרוב בחילה ומיחושים התקשיתי לקרוא, לצפות בטלוויזיה ואפילו, רחמנא ליצלן, להביט בסטוריז. משנשללו כל הפעילויות הבסיסיות האנושיות הידועות לי, נותרתי עם אופציית הבהייה וההרהור העצמי. שעות ארוכות הבטתי בתקרה ובמקלט המוחשך כדי להבין מה עשיתי שזה מגיע לי. 

אחר כך הפציעה הבהלה. מה לעזאזל יקרה אם הדבקתי אותה וחלילה יתרחש אסון? התייפחתי. אינני בכיין כלל, אבל כנראה שערפול החושים הוציא ממני גלי דמעות בלתי פוסקים. ואז זה פסק. 30 טיפות האופטלגין התחילו לעבוד, והחום ירד. 

כבר בוקר. הררי טישו, כדורי אקמול סוררים וסירחון זיעה נורא הקיפוני. קמתי, עשיתי סדר, התקלחתי והרגשתי בהיי שניצחתי את המחלה. החלטתי שלא אלך לעבודה כדי להתאושש עוד טיפונת. הדלקתי טלוויזיה. מתברר שחברת הכבלים משדרת את הסרטים הכי טובים דווקא בשעות הללו. נגלה בפני עולם חדש של תוכן שמוסתר בפני מי שמגיע לטקס הזה רק בשעות הערב. 
 

צפיתי ביצירה דוקומנטרית מרגשת על שני כדורסלנים שהיו חברים לנבחרת יוגוסלביה ואחר כך הקשר ביניהם התערער בעקבות מלחמת האזרחים בבלקן. אחד מהן, פטרוביץ' שמו, ספורטאי אגדי, הזכיר לי את עצמי. מעולם לא היה שבע רצון, עבד קשה וללא הפסק כדי להשיג יעדים ובסוף מת בגיל צעיר בתאונה מחרידה. לפחות החלק הזה לא ממש דומה לי. אבל בחוסר הנחת יש דמיון. התרגשתי מהצפייה ועברתי לסרט עצוב על מערכת יחסים מורכבת בין אב לבנו, מה ששחרר לי שוב את בלוטות הדמע ובמקביל העלה לי את החום. חזרתי להזות. אולי ממש כך אבי הרגיש בימי חוליו, תקוע במיטה, חסר אונים, מייחל לבריאות שלא תגיע. 
 

הנחתי את הראש לשינה ורק חלומות רעים פקדו אותי. כל נשימה העלתה שיעול מוגלתי וכל תזוזה כאב. אשתי נעמדה בקצה החדר והודיעה לי שאני חייב להבריא ושהיא בלחץ שלא אחלים עד הלידה, ומרוב חשש מדדה לעצמה לחץ דם. התוצאה הייתה מאוד לא משמחת והמילה רעלת הריון עלתה לאוויר. 

איך הסתבכנו ככה? עד לפני יממה הכל היה מצוין. התייעצנו עם רופא בעניינה, והוחלט שנמתין כמה שעות, נמדוד בשנית ואם לא תהא הטבה נשקול מעבר לבית החולים. הזמן נע במקצב אטי ומורט עצבים. היא בדקה ובישרה שהמדדים טובים יותר.
 

נרדמתי עם חום. הפעם המנוחה הייתה ארוכה וטובה יותר, וכשהקצתי בבוקר הרגשתי שחזרתי לאיתני. גם אהובתי הייתה בסדר. שתינו קפה, אכלנו משהו קטן ויצאנו ליום חדש ואופטימי של עבודה וסידורים. העבר נשכח. החום, המחלה וההתייפחויות. מי זוכר שעד לפני כמה שעות היינו בגיהינום.