קשה להיות אזרח מעודכן בימים אלה. מילא אין־ספור המפלגות שצריך להיות דוקטורנט בממשל כדי להבדיל ביניהן, אבל גם העמדות שניתזות מכל עבר הן די מבלבלות. קצת לא ברור איך אלו שמהללים את כל מה שעשה איזנקוט עבור הביטחון בשלוש השנים האחרונות אומרים שנתניהו כשל בכל מה שקשור בביטחון המדינה. האם זה לא אותו ביטחון שמדובר עליו? והאם לא אחראים עליו הן הרמטכ״ל והן ראש הממשלה? באותו אופן, לא מובן איך גנץ, שאך לפני שבועות ספורים עלה בבורסת השמות כמחליף אפשרי של ליברמן במשרד הביטחון, הוא לפתע לא רק שמאלן קיצוני אלא גם ״נכשל בצוק איתן״. אם הוא אכן נכשל בצוק איתן, די ברור שגם לראש הממשלה יש איזושהי אחריות בעניין.
מי שכן מצליח לעקוב יכול אולי להחליט בעד מי הוא, אבל לא בעד מה הוא. עיסוק היתר בהכפשות לא מותיר למועמדים הרבה מקום לשכנע או להסביר בצורה טובה את הצעותיהם לבוחר. לעתים נדמה כי התחרות היא רק על מי שיעשה קצת פחות גרוע מהמועמד השני, במקום על מי שיעשה את הטוב ביותר.
באותו אופן, קשה מאוד לקבל תמונה ברורה לגבי מהות תופעת הליכודניקים החדשים. מבחינת חסידי נתניהו הדוגמטיים, מדובר באנשי שמאל מתחזים שבאו להרעיל את המפלגה מבפנים. מבחינת דוברי הקבוצה עצמה, הם כולם ימין ליברלי אדוק יותר משהיה ז׳בוטינסקי. אלה רוצים להעיף את המסתננים מהמפלגה בהליך שימוע, ואלה מאיימים לתבוע בגין שימוש באמצעים פשיסטיים.
אם אפשר להסיק משהו מכל הבלגן המתחולל סביבנו, זה שהתשובות לא נמצאות בצד אחד, וגם לא במהופך בצד השני. בשתי העמדות הקוטביות שמוצגות בפנינו, כמעט בכל נושא, יש יותר מדי פרשנות יצירתית ופחות מדי עובדות. האמת לגבי קבוצת הליכודניקים החדשים, כך נראה, גם היא מורכבת. ראשית, בואו לא ניתמם - הרי יש ביניהם כאלה שמעולם לא הצביעו או יצביעו מח״ל, ולליכוד יש זכות להגן על עצמו מפני מטרילים. עם זאת, הגישה של הליכוד בשנים האחרונות היא הפרדה בין מצביעיו לעומת כל היתר, ולאובדן הממלכתיות יש מחיר. אם זוהי מפלגת השלטון וכל מי שאינו שייך אליה לא נחשב, טבעי שאנשים רבים ירצו להשפיע על הרכב הרשימה שמשפיעה על חייהם וכרגע לא ממש סופרת אותם.
בסופו של דבר, גם במקרה הזה התשובה האמיתית לבעיה שבגללה מתחולל הוויכוח נמצאת מחוץ לשתי העמדות הדוגמטיות שלו. למעשה, אם עוזבים את הקטבים מגלים שהוויכוח האמיתי מחזיר אותנו לדיון בשיטת הממשל. לאדם שמצביע עבור רשימה צריכה להיות זכות להשפיע גם על הרכבה. כרגע זה לא כך. רשימת השלטון שמושלת על כמעט תשעה מיליון בני אדם נבחרת על ידי 130 אלף איש. 1.5% מהאוכלוסייה שבוחרים את השרים שלנו היא לא בדיוק דמוקרטיה. גם לא 13%, שהרי זהו חלקם של מתפקדי הליכוד מתוך מצביעי הליכוד - שב־2015 מנו כמיליון בני אדם.
כל אחד רשאי לבחור במי שמייצג אותו, אבל רצוי שכולנו נסכים לגבי הכללים. הכללים ששירתו אותנו בעבר מנוצלים לרעה. השיטה הקיימת הפסיקה לשרת אזרחים רבים במדינה, והפוליטיקאים אולי למדו להסתדר איתה היטב, אבל בקרוב יצטרכו לשנות אותה.