דאגה אחת אפשר להסיר מהלב: בני גנץ אינו אילם וגם לא איבד את מיתרי הקול שלו. שלשום דיבר קצרות בחזית ביתו באוזני פעילים דרוזים והבטיח לפעול לתיקון חוק הלאום. שאלות לא היו שם, אבל, כצפוי, הימין פתח באש ובזעקות שבר: הוא שמאלן! הוא שמאלן!
מעבר לזה, בשאלות הבוערות, גנץ עדיין שותק. אם חשב שכל עוד ישתוק ישתקו גם אחרים, יריבים וסתם מפיצי שמועות, טעה טעות מרה. הסקרים המחמיאים לו ושתיקתו המעצבנת מוציאים מכליהם יריבים שמעריכים שאינו במחנה הפוליטי שלהם וכאלה שיש להם איתו חשבונות מהעבר. פקעה סבלנותם, והם מפציצים ומצפים שגנץ יחדל משתיקתו וייכנס איתם לקרב השמצות שיפגע גם בו.
בולט בהם האלוף במיל’ יואב גלנט. הוא בוודאי לא השלים עד היום עם הדחתו מהרמטכ"לות עוד קודם כניסתו לתפקיד, בגלל פלישה לאדמות לא לו במקום מגוריו. עכשיו הוא גם הופך את גנץ, שירש אותו די במקרה בראשות הצבא, למי שכאילו אשם בהדחתו. כך זה לפחות נראה, מה שמזכיר את הריגת השליח שהיה מביא למלך את הבשורה הרעה בעת העתיקה. הוא גם מכנה את גנץ “אחד שאין לו דעה", ומכאן ועד “חסר דעה", כלומר שוטה, הדרך קצרה מאוד.
וסביב זה התפתחה כבר מערכת הכפשות צפויה אך חסרת שחר: גנץ התמוטט וקרס במהלך מלחמת צוק איתן, אשתו פעילה ב"מחסום ווטש", ועוד מעט יגלו גם את “אמו הערבייה". אך נאמנים עלי דברי הרמטכ"ל הפורש גדי איזנקוט שהעיד: “אני הייתי סגנו של גנץ בצוק איתן. הוא היה היכן שרמטכ"ל צריך להיות. ראיתי אותו מקרוב והוא פעל מצוין".
לאיזנקוט יש רף אמינות ויושר גבוה. מי שהוצעה לו הרמטכ"לות אחרי פסילת גלנט, דחה את ההצעה בטענה שעדיין אינו בשל לתפקיד והפנה את המציעים – ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק – לבני גנץ, אפשר להאמין לכל מילה שלו.
שמואל רוזנר העלה לפני כשבוע בדפים אלה את השאלה האם גנץ רוצה בכלל להיות ראש ממשלה או שהוא מבין שאינו מוכן עדיין לתפקיד זה. “גנץ לא נראה כמי שהכי רוצה", הוא פסק ואני מסכים איתו. אבל יש לי שאלה אחרת, רחבה יותר: מדוע כמעט כל רמטכ"ל נחשב אוטומטית למועמד מתאים לראשות הממשלה? במציאות, הרמטכ"לים שכיהנו כראשי ממשלה לא היו הצלחה מהדהדת – רבין בקדנציה הראשונה שלו וברק בחצי הקדנציה הכושלת שכיהן בתפקיד. מתברר שראשות ממשלת ישראל אינה דומה לשום תפקיד אחר מבחינת ההכשרה, הכישורים ומסלול הקידום הנדרשים כדי למלאו בהצלחה. אפילו הרמטכ"לות אינה מכשירה בהכרח לתפקיד הפוליטי החשוב ביותר.
אי אפשר לדלג לראשות הממשלה בלי לרכוש קודם לכן מיומנות פוליטית ומפלגתית וניסיון ציבורי. להתקדם בהדרגה, לא בקפיצה. זהו טיפוס הרים קשה. גנרלים שהגיעו לצמרת הפוליטית דרך המסלול הצבאי הם טירונים גמורים באזרחות. בפוליטיקה אין הורדת פקודות ולא קפיצה לדום והצדעה, והם מתקשים לבלוע את זה.
ראש ממשלת צרפת בעבר, ז’ורז’ קלמנסו, אמר שמלחמה היא עניין חשוב מכדי למסור אותה בידי גנרלים. בישראל יש לומר שראשות הממשלה היא עניין חשוב מכדי למסור אותה לידיהם.