התמזגנו. זהו. המהפך הושלם. לא שמתם לב? זה בסדר, אני מבין אתכם. כמו בפוליטיקה, כמו מזג האוויר; זו סערה לשעתה. הרוח נושבת קרירה, השלג לא נערם, מחר יהיה עניין אחר. סוף השבוע השמשי ימחק את זכר הקור והגשם, ורק הכנרת צמצמה מעט את הגירעון במים. בימים האחרונים רשת, הערוץ שבו אני עובד, התמזג עם ערוץ עשר. נבנה לוח שידורים חדש שמתחיל בשעות אחר הצהריים וכולל את יעקב אילון, שחזר לשדר, ואחריו את אמנון לוי ואז נגה ניר נאמן ובשעה שמונה בערב חדשות 13 בהגשת תמר איש שלום, יחד עם אילה חסון, רביב דרוקר, ברוך קרא וספי עובדיה. ליאור שליין חזר עם "גב האומה" וישנה גם "האח הגדול" והתוכנית "הכל כלול".
ממול החברים שלי מהחדשות שהיו פעם 2 ועכשיו הם רק בקשת. לוח השידורים שלהם כולל את רפי רשף שעבר שוב; את עודד בן עמי בשש, את קרן מרציאנו ו"תוכנית חיסכון" ובשמונה "המהדורה המרכזית" בהובלת יונית לוי, עם רוני דניאל, אמנון אברמוביץ', דפנה ליאל ואהוד יערי.
אלו רק ימים ראשונים של מיזוג שהוא תוצאה של הפיצול, והציבור מקבל על המסך גם דברים חדשים ומעניינים וגם את הדברים הוותיקים שהוא אוהב ואליהם הוא חוזר. אבל בסופו של דבר מדובר באנשים. כל אחד מאיתנו נבחן כל יום, וכל אחד תלוי בהרבה גורמים שלא קשורים אליו. הציבור יבחר בשלט. בעלי המניות ישקלו אם זה כדאי כלכלית, ורק בעוד זמן רב אולי נצליח להבין למה פירקו את ערוץ 2 ואיך ערוץ 1 הפך להיות התאגיד.
למי ששכח, הנה תזכורת קטנה. מי שהוביל לפיצול הוא שר האוצר משה כחלון כשר התקשורת. הוא טען בתוקף, ובצדק, שבעלי הערוצים רצו ערוץ ברישיון, לא עסק חכור, לא דירה בשכירות לא מוגנת, אלא רישיון ובעלות על ערוץ, ולכן היו חייבים להיפרד מערוץ 2. בדרך הם יכלו להתאחד, רשת וקשת. זה לא הלך. הם היו צריכים לעשות בהסכמה את מה שנעשה עכשיו בכפייה: צמצום, פיטורים, התייעלות, ובעיקר עניינים פרסונליים של מי מוביל ומי מובל.
אבל בינתיים הגיעו מתחרים אחרים, לא ערוצים חדשים אלא עולם שלם של גירויים: מפרטנר ועד נטפליקס, מיו־טיוב ועד פייסבוק. המאבק המרתק על הפיצול והמיזוג הוא רק היערכות למציאות שלא מפסיקה להשתנות.
על ימין ושמאל
גם הפוליטיקה כמו הטלוויזיה עוסקת כיום בפיצול לצורך מיזוג, בבידול לצורך בחירה ובחידוד ואז חיבור לצורך פשרה ושליטה. למשל הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד. במה הוא חדש? הוא התנתק מהממסד המתנחלי וחופשי יותר להביא את מי שהוא רוצה לרשימה, ובעיקר לעשות את מה שהוא רוצה אם יצליחו להביא את המנדטים.
התוכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ למזרח התיכון, אם באמת תוצג באמת אחרי הבחירות ותכלול הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כפי שעלה מפרסום בחדשות 13, תאלץ את הימין החדש לבחור: אם להגיד כן אבל לנסות לשנות את הפרטים, אם להתנגד, אם הוא בקואליציה או באופוזיציה.
עוד לפני כן תעלה השאלה מהי המדיניות של הימין החדש, האם צירופה של העיתונאית קרולין גליק, שכתבה בעיתון הזה עד לפני שנייה ושדוגלת ב"סיפוח עכשיו", היא האג'נדה האמיתית של המפלגה? גליק טוענת שהשטח חיוני יותר מכל דבר אחר, ולכן יש לספח הכל, את כל שטחי יהודה ושומרון ולתת לתושבי השטחים אזרחות ישראלית. זה יגדיל את המיעוט הערבי מ־20% ל־35%, אבל גליק מאמינה שישראל מסוגלת להכיל את המהלך ושזה הכרח ביטחוני ולאומי, וכי הכל שלנו. נקודה. האם זו התוכנית של שקד ובנט?
בכל הראיונות שערכתי איתו, בנט התחמק מתשובה ישירה על השאלה. הוא דיבר על תוכנית ההרגעה, על ביצוע המהלך בשטחים שהם כרגע בשליטה ישראלית, כלומר כ־50% מהשטח. בנט יכול לומר שאמירותיה של גליק מהוות את עמדותיה האישיות בלבד. הוא יכול לאמץ את המשנה המדינית, הוא יכול לקבל "החלטות כואבות", והוא יכול לשמור על עמימות. את זה הוא ינסה לעשות בכל מקרה לצורך מיזוג עתידי. החידוד טוב לבחירות, העמעום טוב לשליטה.
האמת היא שלא באמת משנה מה בדיוק בנט אומר. הרי הוא כבר הכריז שהוא רוצה להיות שר ביטחון, איים ואז התנצל והתקפל. רפי רשף הציג השבוע ראיון שערך ב־1996 ובו אמר בנימין נתניהו שראש ממשלה צריך לכהן רק שתי קדנציות. יופי, אז הוא אמר. לי אמר נתניהו שהוא רואה בעיני רוחו התנחלויות שיישארו בשטח הישות הפלסטינית. אז הוא אמר. זה מחייב? לא. מה שמחייב הוא המעשים ולא הדיבורים.
עכשיו בנט אומר שנתניהו לא מוביל מדיניות ימין, והוא צודק. המבחן האמיתי של ממשלת הימין הוא ביכולת לעשות שני דברים שהיא לא הצליחה לעשות עד כה: לשכנע את הציבור בתוכנית מדינית חלופית למהלך החלוקה ולשכנע את הממשל האמריקאי הכי אוהד, הכי ימני, הכי פתוח לענייני התנחלויות והכי אנטי לפלסטינים לגבש תוכנית מאוזנת או חלופית. בינתיים זה לא קורה.
הפיצול בימין שהגיע לשיאו צריך להטריד את נתניהו. על המשבצת הימנית מתמודדים משה כחלון, בנט ושקד, בצלאל סמוטריץ' ואלי ישי. מהימין לכיוון מרכז נמצא את משה יעלון, בני גנץ ויאיר לפיד. הרבה מפלגות קטנות חוץ מהליכוד, ששומרת על כוחה בשל המותג המוביל: נתניהו.
רגע לפני הבחירות המקדימות בליכוד אומרים במפלגה שהבחירות הן בסוף בין ימין לשמאל. זה תמיד עובד. אבל האמת היא שענייני השלום הם בכלל לא במוקד מערכת הבחירות, זה עניין שולי. הוא לא מעניין את רוב אזרחי ישראל. אנחנו עדיין מחפשים את הנושא המרכזי של הבחירות. האם הן על אמון אישי, על מי סומכים יותר. או על טוהר המידות, ערכים יהודיים, על ישראליות, על דמוקרטיה ועל חזון. אלו מושגים מופשטים, ובסוף הכל אישי.