אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ביקרתי במועדון. אז עדיין קראו לזה דיסקוטק. ה"אנדרגראונד" שכן בכיכר ציון בירושלים על חורבות ה"סוראמלו" המיתולוגי, והיו בו הכל מכל: יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, חיילים, תיירים, מצועפים וסטלנים, סחים, גמורים חלקית וגמורים קומפלט. שם נולד הרגע האחד, המזוקק, שבו הבנתי, למורת רוחם של הוריי, שאני אוהבת מועדונים; הרגע שבו השקט עוזב את החלל והמקום מתחיל להתמלא וללבוש צורה משתנה.
בחיים שלי שזורים הרבה מאוד מועדונים. לפעמים בעמדת הברמנית, לפעמים בעמדה של זו שעומדת בצד הרחבה ומתבוננת, לפעמים כרקדנית גרועה לתפארת. כל ערב היה הפתעה שבקצו מי יודע מה מחכה.
השנים עשו את שלהן ומועדונים נשארו בגדר זיכרון והתרפקויות. "אם את כל כך אוהבת מועדונים, למה את לא יוצאת לשם יותר?", שואלים אותי הילדים שלי. הם לא היחידים ששואלים. זו תהייה משותפת שמדי פעם מתעוררת בקרבי ובקרב חברים שלי. למרביתנו, כך נדמה היה לי עד חמישי האחרון, התשובה ברורה: מועדונים זה לצעירים. מבוגרים שיוצאים למועדונים זה עסק פתטי במקרה הטוב. מי בכלל רוצה להצטופף עם כל כך הרבה אנשים? וחוץ מזה, איפה בכלל יש מועדונים לאנשים בגילנו, שרוצים מוזיקה שמעוררת את בלוטות הנוסטלגיה ופנים מוכרות?
אלא שאז נקרתה בדרכי האפשרות להעיר את הזיכרון המנומנם ולהפיח בו חיים ביום הולדת של אחת מאושיות חיי הלילה של ירושלים, על חורבות "האומן 17" המיתולוגי, עם אותם פרצופים שהכרתי בשנותיי כחיית לילה. נכון, עם אקסטרה שנים וקילוגרמים ועם מינוס כמה מאות שעזבו את העיר, אבל מה זה משנה כשהאהבה למוזיקה, להמולה ולקוד הבסיסי שעיצב את גיל הנעורים שלנו עדיין כאן?
"בואי, אנחנו יוצאות", רתמתי חברה טובה. "אמא יוצאת למועדון", גיחכו הילדים שלי. "זהו, היא כבר לא ב־VIP שנכנסים חינם. היא קנתה כרטיסים". "חכו, עוד תאכלו אצלי סומבררו, יהיה גדול. אני אראה לכם מי לא VIP", אמרתי להם, מתחתי גו ויצאתי.
זה התחיל לאט ובמתינות, בדיוק כמו שזכרתי. תחילת המסיבה נקבעה לשעה עשר. שלא כמו בעבר, כבר בעשר צבאו על הפתחים הרבה מאוד פרצופים מוכרים. לרגע הרגשתי בבית. נכנסנו פנימה. בבר עמדו בחורות בלבוש מינימלי. האמא שבי כמעט שאלה אותן: "3 מעלות בחוץ, למה אתן לא לובשת כלום?".
גם העיניים, שפעם היו לי חלק בלתי נפרד מהקסם, נראו לי פתאום מרצדות ומחפשות את כל מה שכבר מזמן לא מעניין אותי. המוזיקה הייתה מרוחקת. שום דבר שעורר בי איזו שמחה, כמו שהיה פעם. המקום הלך והתמלא. צפוף, מחניק, בליל ריחות של בשמים. דמיינתי את עצמי כמו בתוך צלחת פטרי מרובת חיידקים. "הלכה השבת. בטוח נחטוף פה משהו", אמרתי למ'.
"זה הזמן למשקה", בישרתי. 56 שקלים לכוס. 56. שכר מינימום לשעה עומד על כ־29 שקלים, תעשו את החישוב לבד. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי בת 21, כמו בפעם האחרונה שבה ביקרתי במועדון, והיו מבקשים ממני סכום כזה. הרי יש פה דיסוננס מובנה: היום אני מתפרנסת למחייתי. תיאורטית, אמור להיות לי הרבה יותר קל להוציא סכום כזה על משקה, אז למה זה כל כך מרתיח אותי? ואם זה לא מספיק, הברמנית הצמידה את אפה אלי ("מנותח, ויש גם בוטוקס", מרפקה אותי מ') ואמרה: "לא כולל שירות". לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, אז היא חזרה על זה בצעקה. לא נותרו לה הרבה ברירות. הסאונד הגרוע אילץ אותה לצעוק, וחוץ מזה, בטח קר לה עם ה־20 מילימטרים בד שהיא לובשת כשבחוץ 3 מעלות, ומי אני שאחסוך ממנה בגד חם. אז במקום להגיד לה "שימי על עצמך משהו, שלא תחטפי גריפה", השארתי טיפ נאה, ילדת כאפות שכמוני.
אחר כך מישהו איבד שיווי משקל ושפך עלי משקה, אבל לא היה נייר טואלט בשירותים אז ניגבתי את עצמי עם המעיל. לקראת חצות חתכנו הביתה. "כבר חזרת?", שאלו אותי הילדים שלי, ואני הבנתי. התבגרתי. הזמן שחלף לא מאפשר לנו להתעלם ממפגעים. הגענו לגיל שבו אנחנו מבקשים תמורה עבור ההשקעה שלנו. בערב אחד התבגרתי. כשפוגשים את הגעגוע מקרוב, הוא הרבה פחות מעניין.