הנחישות עדיין קיימת. בוודאי אם מסתמכים על ההצהרות התקיפות והעקביות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, של שרים ושל הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי, שבטקס כניסתו לתפקיד דיבר על צה"ל כ"צבא קטלני". נתניהו ואחרים מדגישים שוב ושוב כי ישראל לא תאפשר התבססות צבאית של איראן בסוריה בכלל, ובקרבת הגבול עם ישראל בפרט. ואף יותר מכך. מנהיגי ישראל ומפקדי הצבא, כולל הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט, התגאו לא פעם כי ישראל מצליחה במשימתה ובולמת את החדירה האיראנית לסוריה.
אך בחדרי חדרים של מערכת הביטחון וצה"ל מתחיל לכרסם הספק באשר לנרטיב הזה. הספק הוא משולש: האם באמת תוכל ישראל למנוע את התבססות איראן בסוריה? עד כמה היא הצליחה עד כה לעכב את המהלך? ובנוסף, המשחק הרוסי בסוריה הולך ונהיה פחות ופחות ברור. התקרית המורכבת והרב־שלבית ברמת הגולן ביום ראשון השבוע היא ביטוי מובהק לכל אותן אי־ודאויות. היא תוצאה של המדיניות המוצהרת של הדרג המדיני והצבאי, אך גם הוכחה לספקות שניטעים בהם באשר ליעילותה ולמידת הצלחתה של אותה מדיניות, כמו גם לעמדתה של מוסקבה.
וזו הייתה השתלשלות האירועים, שתחילתה בצהרי יום ראשון. לפי הודעות של דוברים רשמיים בסוריה ושל מקורות ברוסיה, כמה מטוסים של חיל האוויר שיגרו שישה או שבעה טילים לעבר מטרה או מטרות בשדה תעופה שליד דמשק. לפי ההודעות, הטילים נפלו בשטחים פתוחים ולא גרמו כל נזק. במקביל לכך התקבלו דיווחים, בעיקר מאתרים העוקבים אחר תנועת כלי תעופה, כי מטוס שעשה את דרכו מאיראן לסוריה שב על עקבותיו.
זהות המטוס לא פורסמה, אך אפשר להעריך כי הוא של מאהאן אייר, חברת התעופה השנייה בגודלה באיראן. היא בבעלות פרטית שטסה ליעדים באיראן, באסיה ובאירופה, וססמתה היא "רוח המצוינות". על פי גורמי מודיעין בישראל ובמערב, החברה משמשת בין השאר גם את משמרות המהפכה ואת כוח אל־קודס להעברת משלוחי נשק לסוריה, לחות'ים בתימן ולחיזבאללה בלבנון. בשל כך הוטלו בארה"ב עיצומים על החברה. השבוע, בשל לחץ אמריקאי, הודיעה גם ממשלתה של הקנצלרית אנגלה מרקל כי תפסיק את שש הטיסות השבועיות של מאהאן אייר לגרמניה. ההחלטה תיכנס לתוקף במהלך 2019.
דובר צה"ל תת־אלוף רונן מנליס סירב השבוע להתייחס לדיווחים מסוריה ומרוסיה, ולכן לא ברור מה הייתה תכליתה של הפעילות של חיל האוויר, שהאיצה את שרשרת האירועים. האם היא הייתה, כמו בעבר, תקיפת יעדים של איראן בסוריה, או שמא נועדה למנוע את נחיתת המטוס האיראני בדמשק.
בכל מקרה, זמן קצר לאחר הפעולה שיוחסה לחיל האוויר שוגר טיל קרקע־קרקע לטווח בינוני מאזור דמשק לעבר צפון רמת הגולן. הטיל והמשגר היו מתוצרת איראן, ומפעיליו היו לוחמים מכוח אל־קודס בפיקודו של גנרל קאסם סולימאני, שגם עליו משיתה ארה"ב סנקציות בשל מעורבותו בטרור. מערכת כיפת ברזל יירטה את הטיל מעל שטח סוריה, לא רחוק מהגבול. לצה"ל לא היה ברור אם הטיל שוגר לאתר הסקי בחרמון, שהיה באותה שעה מלא ביותר מאלף גולשים ומבקרים, או לעבר בסיסי צה"ל בסביבה.
בעבר הגיב צה"ל, תוך זמן קצר ביותר, על כל הפרה או ניסיון להפר את ריבונותה של ישראל, והשיב מיד אש למקורות הירי. זה קרה גם כשהיה מדובר ב"זליגה", ירי או נפילות של רקטות בשוגג, כתוצאה מהקרבות בין צבא סוריה לכוחות המורדים. הפעם המתינו בישראל כחצי יממה עד שהחליטו על התגובה. לעיכוב היו שתי סיבות: רצון לברר עד תום, באמצעות המודיעין, מי בדיוק שיגר את הטיל, מהיכן ומדוע. הסיבה השנייה הייתה שראש הממשלה שהה באותה עת בביקור בצ'אד. צמרת צה"ל העדיפה להמתין לשובו לפני חצות, כדי להתייעץ עמו על אדמת ישראל ולגבש החלטה סופית.
כשעה וחצי לאחר נחיתת מטוסו של נתניהו תקף חיל האוויר שלוש מטרות של איראן בסוריה: מחסן נשק גדול במיוחד של אל־קודס, שנבנה עוד לפני מלחמת האזרחים בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק, בסיס אימונים ואתר מודיעין. בדיעבד, התברר כי האיראנים ציפו לתגובה ישראלית ופינו את אנשיהם מחלק מהבסיסים. למרות זאת, נראה כי כמה איראנים נהרגו בהפצצה.
קודם לתקיפה העבירה ישראל התרעה לצבא רוסיה, באמצעות מנגנון התיאום המחבר ישירות את מטה חיל האוויר בקריה עם הבסיס הרוסי חמיימים שליד לטקיה, בסוריה. בהתרעה היה מסר של אזהרה, שבו התבקש צבא סוריה שלא להפריע לתקיפת חיל האוויר. לא ברור אם המסר הועבר מהרוסים לסורים, או שנפל על אוזניים סוריות ערלות. כך או כך, מערכות ההגנה האווירית של צבא אסד ירו עשרות טילים לעבר מטוסי חיל האוויר, שלא נפגעו. בתגובה הפציצו המטוסים כמה סוללות טילים נגד מטוסים והשמידו אותן. לפי דיווחים באתרים של גולים סוריים, בתקיפה נהרגו תריסר חיילים סורים.
מלחמת 40 השנים
זו הפעם השלישית בשנה האחרונה שישראל ואיראן מוצאות עצמן בעימות צבאי ישיר וגלוי. בפעם הראשונה זה קרה בפברואר 2018, כשישראל הצליחה ליירט מל"ט איראני תוקף שחדר לשטח רמת הגולן והופל ליד הכנרת. במהלך אותה תקרית הפיל טיל סורי מטוס 16-F - בשמי הגליל. בפעם השנייה התנהל במאי 2018 "יום קרב", שבמהלכו ירו כוח אל־קודס ואנשי חיזבאללה 30 רקטות לעבר רמת הגולן, וישראל תקפה בתגובה 70 יעדים של איראן בסוריה. אלה היו חילופי האש הקשים ביותר בין שני הצדדים מאז ומעולם.
למעשה, בין איראן לישראל מתנהלת מלחמת 40 השנים. היא החלה מיד עם המהפכה האסלאמית שהעלתה לשלטון בטהרן בפברואר 1979 את כוהני הדת השיעיים בראשותו של חומייני. המלחמה הארוכה הזו לובשת ופושטת צורה ומתנהלת בכמה יבשות. היא התבטאה בפיגועים או בניסיונות פיגועים של איראן וחיזבאללה בשגרירויות ישראל בעולם וביעדים יהודיים, ושל התנקשויות בדיפלומטים ואזרחים ישראלים. לישראל מיוחסות התנקשויות במדעני גרעין איראנים ובבכירים בחיזבאללה וחבלה במתקני גרעין ואתרי טילים באיראן. במקביל מנהלות שתי המדינות מלחמת ריגול וסייבר קדחתנית. בנוסף לכך, הייתה לבנון זירת התנגשות, שהגיעה לשיאה במלחמה ב־2006, בין ישראל לחיזבאללה.
עד מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה במרץ 2011, המלחמה בין ישראל לאיראן הייתה לרוב חשאית ועקיפה, בלי שאף צד נוטל אחריות לפעולותיו. המלחמה בסוריה הביאה למפנה באופיה של המלחמה. ישראל ניצלה את התוהו ובוהו, ובחסותו החל חיל האוויר לתקוף את העברות הנשק מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה בלבנון. אך כל התקיפות האלה, פרט לאחת, היו בשטח סוריה. כשתקף חיל האוויר בשטח לבנון, בקרבת הגבול הסורי, הגיב מיד חיזבאללה בירי. מאז ישראל וחיזבאללה שומרים על כללי המשחק ונמנעים מלפעול זה נגד זה בלבנון.
בשלב מסוים, ב־2014־2015, כדי להרתיע את ישראל מהמשך התקיפות נגד העברות הנשק (שעיקר תכליתן לשפר את דיוק הטילים של חיזבאללה), ניסה גנרל סולימאני לקבוע משוואה חדשה. יחד עם חיזבאללה הוא ניסה להקים ארגוני חזית שהורכבו מפלסטינים ודרוזים סורים, בפיקוד איראן וחיזבאללה, כדי שיפעלו מעת לעת מרמת הגולן הסורית (בעיקר בצפון הרמה) נגד ישראל. מטרת הקמתן הייתה גם ביסוס תשתית רחבה וארוכת טווח שתאפשר להם להקים חזית שנייה, בנוסף על לבנון, במקרה של עימות עם ישראל.
בעזרת מודיעין מדויק ושורה של תקיפות של חיל האוויר סיכלה ישראל את המאמץ האיראני. במהלך פעולות סיכול אלה שיוחסו לישראל נהרגו גנרל איראני, ג'יהאד מורנייה (בנו של עימאד) והמחבל הדרוזי־לבנוני סמיר קונטאר, הרוצח של משפחת הרן מנהריה.
החזון של סולימאני
לפני כשנה וחצי החלו לזהות במודיעין הישראלי שינוי באסטרטגיה האיראנית. זה קרה כתוצאה מכניסת צבא רוסיה למלחמה, היחלשות דאע"ש והתחזקותו של אסד. השינוי התבטא בהרחבת מעורבותה הצבאית של איראן בסוריה. היא העבירה לסוריה אלפי לוחמים מהמיליציות השיעיות (אפגנים, פקיסטנים, עיראקים) שהקימה, החלה להקים למטרה זו שלוחות ובסיסי משנה בבסיסים של צבא סוריה, בנתה עמדות שיגור לטילי קרקע־קרקע שיטווחו את ישראל, והציבה מערכות נגד מטוסים שאמורות היו להיות בפיקודה. במקביל ניסתה לקדם חלק מהכוחות האלה לקרבת הגבול עם ישראל ולהקים בסיסי מודיעין בקרבתו.
בישראל כינו את האסטרטגיה החדשה של איראן "החזון של סולימאני". לפי איזנקוט, סולימאני ביקש לבסס בסוריה מאה אלף לוחמי מיליציות שיעיות, לבנות מאחזים איראניים בשדות תעופה ובנמלים סוריים, ולהכניס לשם טילי קרקע־קרקע וטילים נגד מטוסים. מכיוון שככל הידוע אין עדיין בישראל יכולת לקרוא מחשבות, אפשר להעריך שהתפיסה בנוגע לחזון של סולימאני מתבססת על מידע שהושג באמצעות כלל אמצעי המודיעין שעומדים לרשותה.
לאחר דיונים במערכת הביטחון, בצה"ל ובקבינט, התקבלו החלטות שנועדו לסכל את מהלכיו של סולימאני. מאמצי הסיכול היו מודיעיניים ומבצעיים. דוברים ישראלים מציירים את סולימאני כמי שחדור אמביציה אישית להשיג את יעדו בכל מחיר, כולל השקעה של מיליארדי דולרים שיכולים היו לשמש לבריאות, חינוך ושיכון, לרווחתו של העם האיראני. אותם דוברים מתארים את הגנרל כסכנה לעולם ולעם האיראני עצמו, אף שהוא ממשיך ליהנות מאמונו של המנהיג העליון עלי חמנאי.
ישראל הגבירה את התיאום עם רוסיה והסבירה כי אין לה כל כוונה לפגוע במשטרו של אסד ולהחלישו. המסר הישראלי הוא: השלמנו עם שלטונך. התיאום עם רוסיה אפשר לישראל להגביר את התקיפות נגד איראן ולפעול כמעט ללא הפרעה בשמי סוריה. שיאן של תקיפות חיל האוויר היה כאמור ב"יום הקרב" במאי 2018. התקיפות האלה תפסו חלק נכבד ממה שצה"ל מכנה "מב"ם - מערכה בין מלחמות".
בצה"ל התחילו להתפאר בתוצאות: סיכלנו את החזון של סולימאני. אין לאיראן אחיזה בנמלי ים ותעופה בסוריה, אין לה מאה אלף לוחמים שיעים, ונוכחותה צומצמה בכ־30%. אך לאחר התקרית השבוע הנחישות האיראנית נראית דווקא איתנה. אל־קודס יכלו לירות עשרות טילים. העובדה שהסתפקו באחד בלבד מעידה כי הוא היה רק בבחינת מסר אזהרה לישראל.
המשחק של פוטין
תרומה נכבדה להצלחה החלקית של הפעילות הישראלית הייתה באימוץ גישת "עמימות". ישראל לא קיבלה על עצמה אחריות לתקיפות, אף שהיה ברור לאיראנים, לסורים ולרוסים כי היא עומדת מאחוריהן. הגישה הנבונה הזו הקלה על רוסיה להעלים עין מפעולות חיל האוויר בשמי סוריה.
אך אט־אט נסדקה העמימות. ראש הממשלה רמז פה, שר אחר קרץ שם, והזרזוף היה לשטף פטפטת חסרת מעצורים, ששמה ללעג את המדיניות ויחד עמה את הצנזורה, שסמכותה היחידה היא רק על כלי התקשורת אך לא על הפטפטנים. שבירת השתיקה הגיעה לשיאה בתחילת החודש, כשאיזנקוט התגאה כי צה"ל ביצע אלפי תקיפות ונתניהו הודה בתקיפה שבוצעה לפני כשבועיים.
היו פרשנים שהעריכו כי ירי הטיל האיראני השבוע היה תגובה לפטפטת בישראל שמתריסה כלפי איראן, פוגעת בכבודם ומאלצת אותם להגיב. דובר צה"ל מנליס סתר טענות אלה וטען בשיחה השבוע עם כתבים צבאיים כי ההכנות וההיערכות לירי הטיל ארכו חודשים, והעיתוי היה רק ניצול הזדמנות. לדבריו, מטרת השיגור הייתה להרתיע את ישראל מלבצע פעולות נגד איראן.
באותה שיחת תדרוך היה די מוזר, אם להשתמש בלשון המעטה, לשמוע את מנליס מנסה לשכנע את הכתבים הצבאיים כי מי ששוברים את העמימות הם יריבי ישראל "דוברי ערבית (קרי סוריה) ולא ערבית (רמז לרוסיה)", שממהרים לספק פרטים רבים על כל תקיפה המיוחסת לישראל: מספר המטוסים התוקפים, הסוג שלהם, מספר הטילים ששיגרו ועוד. "אין קשר בין אמירות ישראליות לפעולה האיראנית, שההכנות לה אורכות חודשים. הם, דוברי ערבית ולא ערבית, עושים לנו אאוטינג, ולכן זה לא תלוי רק בנו", הוא אמר.
כדי להפריך את הסברו כדאי להזכיר כי הגדרת מדיניות העמימות היא שהצד שפועל מנסה כל העת להסתיר או לטשטש את פעולותיו, ויריביו מנסים לחשוף אותן. דוגמה מצוינת לעמימות יעילה היא מדיניות הגרעין של ישראל. ישראל שותקת גם כשיריביה מדברים ומנסים להביכה. בכל מקרה, במערכת הביטחון ובצה"ל התקבלה כבר החלטה לחזור לעמימות עד כמה שניתן.
השאלה היחידה היא אם הפוליטיקאים, ובראשם נתניהו, יעמדו בפיתוי להימנע מלהתהדר בהישגים אמיתיים או מדומים של המערכה נגד איראן בסוריה, במיוחד בתקופת מערכת בחירות, ובצל ההחלטה הצפויה של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה.
באותו תדרוך הייתה למנליס עוד הערה חשובה שרמזה על מערכת היחסים המסובכת בין ישראל לרוסיה. הוא אמר כי שיגור הטיל מאזור דמשק היה בניגוד להסכם שאיראן לא תפעל "במרחב דמשק". דובר צה"ל סירב לומר למי ניתנה ההבטחה, אך לא קשה להגיע למסקנה כי אם אכן ניתנה הבטחה כזו, היא הושגה כתוצאה מלחץ רוסי על איראן, בתמורה אולי להתחייבות ישראלית לרוסיה שלא תתקוף את שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בכל מקרה, אם היה סיכום כזה או אחר, איראן הפרה אותו, ולכן ישראל גם לא היססה לתקוף בנמל התעופה בדמשק.
גם העובדה שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, רוסיה לא מיהרה לגנות את אירועי יום ראשון - לא את שיגור הטיל האיראני ולא את תקיפת חיל האוויר - יכולה לרמוז שהקרמלין שינה את גישתו. רק בחלוף שלושה ימים הודיעה רוסיה כי על ישראל להפסיק את התקיפות בסוריה. אולי היא הפכה אדישה לחילופי המהלומות בין ישראל לאיראן, כל עוד הן אינן מסכנות את משטרו של אסד.
אפשר שלרוסיה יש עתה אף אינטרס ששני הצדדים דווקא יגבירו את ההתכתשות ביניהם, בתקווה כי זו תאיץ את השגת מטרתם: להביא לנסיגת כל הכוחות הזרים מסוריה - ארה"ב כבר החליטה לסגת - כולל ובמיוחד איראן, כך שרוסיה תישאר הכוח הזר היחיד במדינה. בין שזו הערכה מושכלת ובין שהיא משוללת יסוד, אין לפי שעה סימנים לכך שישראל מצליחה להרתיע או לסכל את הנחישות האיראנית להתבסס בסוריה.