השיחה הנוקבת עם אלשיך: "מחקו אותי, מזל שהיה לי גב מגולני"

1. ככה פשוט: בבחירות האלה ההתמודדות אינה בין ימין לשמאל. השמאל מכונס בעצמו, בין מרצ ל"הארץ", טובל בטוהר מידותיו וחלומותיו. מצביעים, אין. ניתחתי כאן לא פעם את הסיבות להיעלמות השמאל. את השאר נשאיר להיסטוריונים. כרגע זה לא רלוונטי. אין תהליך שלום, שני הצדדים משוכנעים שאין להם פרטנר, הסכסוך הישראלי־פלסטיני נמאס על העולם, וכנראה גם על הצדדים עצמם. מתי זה יחזור? כשיהיה רע מאוד. בינתיים לא רע.
 

אז על מה הבחירות? לרגע היה נדמה שהבחירות האלה הן בין שמרנים לליברלים. בין אלה שרוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה חשוכה, מסוגרת ודוקרת, לבין אלה שחולמים על אוניברסליות, הומניזם, דמוקרטיה וזכויות אדם. בחירות בין חסידי הרב המתועב ברלנד (תחקיר בלתי נתפס על אודותיו שודר השבוע בערוץ 12) לבין מדעני מכון ויצמן והטכניון. בין מצעד הגאווה והאירוויזיון בתל אביב, לרצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. אבל נדמה לי שגם זה לא מדויק. הסיפור הזה פשוט בהרבה: הבחירות האלה הן בין אלה שמשקרים לבין אלה שדוברים אמת. בין אלה שמאמינים למציאות הבדיונית שנבראה עבורם לבין אלה שממשיכים לדבוק במציאות האמיתית, היחידה, הקורסת מולם. ככה פשוט.
 

אלה בחירות בין אלה שטוענים ש"ראש ממשלה מחליפים רק בקלפי", לבין אלה שיודעים שלפחות שני ראשי ממשלה (כולל רה"מ הקודם) הוחלפו עקב ענייני טוהר מידות, בלי קשר לקלפי. בין אלה שאומרים שמותר לקבל מתנות מחברים, גם כשמדובר במיליוני שקלים, לבין אלה שיודעים שמדובר בעבירה בוטה על החוק. בין אלה שטוענים ש"אין שוחד בלי כסף", לבין אלה שיודעים שיש ויש. החוק מגדיר שוחד בכסף, שווה כסף, טובות הנאה, הבטחות, סיקור אוהד, שלח לחמך ואפילו תכנון לתת או לקבל שוחד, בלי ביצוע. כן, כל זה הוא שוחד, כך קובע החוק. בלי כסף.
 

אלה בחירות בין אלה שמסמנים מטרות וזקוקים לאויב מבפנים כדי להסית נגדו, לבין אלה שלא. בין אלה שמנסים להשתיק את כל מי שלא חושב כמותם, לבין אלה שמאמינים בזכותו של כל אחד לדעתו וקולו. בין אלה שמסמנים עיתונאים כאויבי הציבור וטוענים ש"הם לא יקבעו", לבין אלה שיודעים שעיתונאים לא קובעים כלום, הם בסך הכל פועלים לטובת זכותו המקודשת של הציבור לדעת כמה שיותר. בין אלה שחושבים שהעיתונות תוקפת ושונאת רק את נתניהו, לבין אלה שיודעים שהעיתונות תקפה הרבה יותר את אולמרט ואת ברק, כי זה תפקידה. בין אלה שמאיימים על שומרי הסף ורשויות האכיפה, לבין אלה שרואים בהם משרתי ציבור ממלכתיים. בין אלה שמאמינים שהחקירות נגד ראש הממשלה הן מזימה של השמאל, הקרן החדשה, ג'ורג' סורוס, ה"דיפ סטייט" וגדעון סער, לבין אלה שיודעים שלא. בין אלה שמאמינים שרוני אלשיך, האיש הישר והמוזר ההוא מהשב"כ, שמונה לתפקיד בידי נתניהו, מחזיק בדעות ימין מובהקות, חובש כיפה והתגורר שנים בהתנחלויות, חבר לאויבי ישראל האנטישמים והחליט להפיל את נתניהו, לבין אלה שיודעים את האמת. בין אלה שמאמינים שכל שדירת הפיקוד והחקירות בלהב 433 (הרוב שם ליכודניקים) כרתה ברית עם האחים המוסלמים וגדודי עז א־דין אל־קסאם כדי לסלק את נתניהו, לבין אלה שיודעים את האמת. 
 

בין אלה שחושבים שאביחי מנדלבליט, בית"רי בן בית"רי, ז'בוטינסקאי יותר מז'בוטינסקי, חוזר בתשובה, שהיה המזכיר של נתניהו ויצק מים על ידיו ומונה על ידיו לכל תפקידיו, ערק לטובת משמרות המהפכה והחליט להפיל ראש ממשלה בישראל כי קיבל איתותים במורס ממפעילו, רובי ריבלין, לבין אלה שיודעים שלא.

2. גדול המדליפים: אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה. הנה דוגמה קטנה מהשבוע: אחרי שהסתערו בקלשונים על היועמ"ש מנדלבליט בגלל "ראיון" שנתן לדנה ויס (בראיון עצמו, מנדלבליט לא אמר כלום), הם החליטו לעבור פאזה והתנפלו על שי ניצן, כי הוא זה ש"דוחף את מנדלבליט". אלשיך כבר הושלך מזמן מתחת לגלגלי האוטובוס. 
 

בין לבין שיגרו פרקליטיו של נתניהו מכתב ליועמ"ש, שבו הם דורשים לחקור מיד את ההדלפות מתוך חקירות נתניהו. אבל מיד! כי דבר כזה עוד לא היה, לטענתם. הם בונים על זה שאף אחד לא זוכר איך כל פרטי חקירות אולמרט שודרו בשידור ישיר לאורך שבועות וחודשים, כולל "עדות מוקדמת" שכפתה הפרקליטות על משה טלנסקי, עד שאולמרט התפטר (הרבה לפני המלצות המשטרה נגדו). נתניהו עצמו ממשיך להפיץ את סרטוניו, ציוציו ובעיקר שקריו בנושא הזה. הוא מאמין שצאן מרעיתו פשוט לא יודעים את האמת, או מתעלמים ממנה. מבחינתם, האמת היחידה היא מה שביבי אומר.

אז ככה: הדלפות תמיד היו ותמיד יהיו. זהו עמוד השדרה של הדמוקרטיה, שמאפשר לתקשורת חופשית לחשוף עוולות, לתקן קלקולים, להיות האנטיביוטיקה של השלטון כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". זאת ועוד: נתניהו עצמו, זה שמצווח ככרוכיה נגד הדלפות, הוא גדול המדליפים בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם, נקודה. האיש הוא מכונת הדלפות סדרתית. בואו נתעלם רגע מהגילויים האחרונים והמחליאים על מה שהוא ניסה לטפול על אשתו של נפתלי בנט (הדלפה לוואלה, כמובן), ואפילו על אביו הקשיש של בנט. אפשר להסתפק ב"מסמך שטאובר", מסמך ביטחוני סודי ביותר שבו נופף נתניהו מעל דוכן הכנסת. או במזוודה ובה מסמכים חשובים ביותר בנושאים הכמוסים ביותר ש"שכח" בחזקתו אחרי שפונה (בקושי) מלשכת ראש הממשלה ב־1999. או בהדלפה הפושעת ההיא של הפצצת הכור הסורי (על ידי אולמרט) ב־2007, כשכל הממשלה והמטכ"ל בבונקר מתעטפת בשתיקה כדי לאפשר לאסד להבליג, ורק יו"ר האופוזיציה יושב זחוח באולפן "מבט" ומסגיר את הסוד. 
 

או, וזה הכי גרוע, הדלפת המצגת של צה"ל על כיבוש עזה (סודית ביותר) במהלך ישיבת קבינט בעיצומו של מבצע צוק איתן, הדלפה שעלתה בחיי אדם ומטרתה הייתה אחת ויחידה: להסתתר מאחורי הצבא. הרי נתניהו הבטיח בקולו לכבוש את עזה, לתת את ההוראה, להפיל את שלטון חמאס ולסלק את הטרור, לא? אז הנה, הוא דווקא רוצה, אבל צה"ל לא נותן לו.

השבוע זה שוב קרה. בעוד נתניהו זועק את זעקות הקוזק שלו נגד ההדלפות, אירעו שני אירועי ירי על הגדר בעזה. אביגדור ליברמן, בצדק, התנפל על התקריות הללו למינוף פוליטי. מה עשה נתניהו? הוא "הורה" מיד לעצור את הכסף הקטארי. איזה גבר. ההוראה המנהיגותית הזו הודלפה וכיכבה בראש האתרים והמבזקים חצי יום. אבל אז שקעה השמש וזרחה שוב בבוקר שלמחרת. הקבינט המדיני־ביטחוני התכנס. מה הודלף מתוכו עם פתיחת הישיבה? הידיעה הבאה: כל גורמי הביטחון מאוחדים בדעה שיש לאפשר את הכנסת הכסף הקטארי. אבל כולם! צה"ל, השב"כ, המל"ל, אמ"ן, המוסד, המוסד לביטוח לאומי והמוסד הסגור. 
 

למי שלא הבין: נתניהו הוא זה ש"הורה" לעצור את הכסף הקטארי, אבל אז כל גופי הביטחון הכריחו אותו לשלם. הדלפה מהסוג הזה, עם פתיחתה של ישיבת הקבינט, יכולה להגיע רק מאנשיו של הבוס. בעוד הרמטכ"ל, ראש השב"כ וכל שאר הקודקודים יושבים בפנים. ככה זה עובד. למרבה הגיחוך, אחרי כל הסיבוב הגרוטסקי הזה, הודיע חמאס ביום חמישי שהוא בכלל לא מעוניין בכסף. אם זה לא היה עלינו, גם אני הייתי צוחק.

סיכום: הבחירות ב־9 באפריל הן בין השקרנים לדוברי האמת, בין אלה שחושבים שהמדינה חשובה יותר מבנימין נתניהו, לבין אלה שמאמינים שעם ישראל חזר למולדתו והקים לעצמו מחדש בית לאומי, למען בנימין נתניהו.

3. "בשלב מסוים, נמחקתי": ב־10 בינואר נערך בכפר סבא ערב מיוחד. נאספו בו נשים וגברים מכל רחבי הארץ, במיטב שנותיהם, בוגרי היחידה לאבטחת אישים של שירות הביטחון הכללי (730). מתברר שהחבר'ה מאורגנים. יש להם הווי מיוחד, ארגון בוגרים תוסס וחוויות משותפות. למרבה הצער, הם לא נוהגים לחלוק את החוויות שצברו בשמירה הצמודה על נבחרי העם עם גורמים מחוץ למערכת. אם יש אינטימיות ושותפות סוד שלא נפרצה עד היום, וספק אם תיפרץ אי־פעם, זו האינטימיות של מאבטחי השב"כ ומאובטחיהם.
 

בשנה שעברה הם קיימו ערב גיבוש ראשון, עם אהוד אולמרט. ראש הממשלה לשעבר נחשב לאחד המאובטחים הפופולריים בהיסטוריה של היחידה. הוא הסכים להופיע בפניהם ולספר על ספרו, שעמד לצאת לאור. הגיעו מאות חבר'ה לשמוע. זה הפך לערב של העלאת זיכרונות משותפת, נוסטלגית. על הספר כמעט לא דיברו. השנה התקיים הערב בפורמט אחר. השב"כניקים הצליחו לשכנע שני בכירים להופיע מולם. מרואיינים נחשקים במיוחד, שלא מדברים הרבה בדרך כלל ומוצא פיהם יכול לנפק כותרות לפי משקל. המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך והרמטכ"ל ה־19 גבי אשכנזי. הם ישבו יחד על הבמה, מול מאות זוגות עיניים. בחלקי התמזל המזל להיות המראיין. הערב הוגדר סגור ומסוגר, לא לפרסום. מה שאני מוציא כאן עכשיו מתואם בסמכות וברשות. הנה כמה מהדברים שאמר אלשיך.
 

שאלתי אותו אם הוא מתחרט שנעתר להפצרותיו של נתניהו והסכים להתמנות למפכ"ל המשטרה. "אפילו לא לרגע", אמר, "לא היה יום אחד שהתחרטתי. להפך. זכיתי. נהניתי מאוד בתפקיד הזה".
 

שאלתי אותו אם ישראל היא מדינה מושחתת. "כל עוד מערכת אכיפת החוק יכולה לחשוף שחיתות ולהילחם בה, אי אפשר להגיד שהמדינה מושחתת. בשנה האחרונה אני מבחין במגמה של כרסום ביכולת הזו. אני לא חושב שזה הגיע עדיין למסה קריטית. יש מאבקים לא פשוטים סביב זה. אם הייתי ראש מפלגה, מה שהייתי עושה לקראת הבחירות זה מצהיר שהנושא המרכזי שבו אני מתכוון לטפל הוא השחיתות. הייתי מזמן אלי את כל ראשי ובכירי מערכת אכיפת החוק, מקים צוותי חשיבה, שומע מהם מה צריך לעשות כדי לסכור את הפרצות. רק ככה אפשר לטלטל את המערכת".
 

לדברי אלשיך, אם יש תופעה שמעודדת, מתדלקת ומחוללת שחיתות, הרי אלה הפריימריז. מדובר באירוע שגורם לפוליטיקאים לזנוח את הממלכתיות ואת טובת המדינה, לטובת ריצוי גוף קטן של מי שאמורים לקבוע את גורלם. "אני בקשר עם הצוות שלי מהצנחנים", סיפר, "אנחנו נפגשים כל שנה, כל שנתיים. יש שם אנשים מכל המינים והסוגים. ימניים ושמאלנים, חילונים ודתיים, אם כי פחות דתיים, בשנתון הזה עוד לא היו הרבה דתיים. אנשים מכל השכבות והדעות. ואני חייב להגיד שכולנו, שמוצניקים ובני עקיבא כאחד, מרגישים מוטרדים מאותו דבר. לא מימין ושמאל או סוגיות פוליטיות. אנחנו מאמינים שיש מספיק נושאים שאפשר להתאחד סביבם. כולנו רוצים שהמדינה הזו תשגשג, תפרח, תתקדם ותתחזק, יש כאן מנועי צמיחה אדירים. כולנו רוצים לתקן את אותם דברים ומאוחדים בדעה שהתהליך הפנימי הקורע והמשסע הוא הצרה הגדולה שלנו. הוא צריך להיות בראש סדר העדיפויות. אני מקווה שמישהו יעלה את העניין הזה לראש סדר היום".
 

שאלתי אותו מתי דיבר בפעם האחרונה עם נתניהו. הוא לא ממש זכר. "בשלב מסוים", סיפר, "אחרי שהחלו החקירות, הפסיקו להזמין אותי. לא לישיבות קבינט, הערכות מצב, התייעצויות ביטחוניות, פורומים שבהם נדרש מפכ"ל. פשוט לא הזמינו. נמחקתי". שאלתי אותו מתי הבין שסימנו אותו. "די מוקדם", הודה, "אבל לא הייתה לי דילמה. אני משרת את אזרחי המדינה, לא אף אדם אחר".

שאלתי אותו אם דמיין שזה יגיע לאן שזה הגיע. "גם לא בחלומותי הגדולים ביותר", הודה, "ואני לא יודע להגיד מה הייתי עושה אם היו אומרים לי מראש לאן זה הולך. אבל לא היה אפילו רגע אחד במהלך התפקיד הזה שהתבלבלתי. אני מאמין שהתגלגלתי לסיטואציה הזו, כי כנראה היה צריך אותי שם. לעשות את המצופה ממני, לשרת את הציבור, לעמוד במבחן החוק. להקים חומה ולהתעלם מכל הלחצים. זו ההחלטה שקיבלתי. כל הדיבורים על זה שיש לי קוביות קרח בדם או שמצאו באפריקה פיל עם עור של רוני אלשיך, לא באמת לעניין. לא הייתה דילמה. לזה חונכתי וכך פעלתי".
 

שאלתי את אלשיך איך התמודד בשנתיים האחרונות, כשהאיש שמינה אותו ניסה להפוך אותו לבוגד, אויב העם. "קיבלתי סיוע מגולני", ענה. אלשיך הוא צנחן. גולני וצנחנים לא בדיוק הולך ביחד. אבל הגולנצ'יק גדי איזנקוט, מי שכיהן כרמטכ"ל, מחזיק עם אלשיך ידידות ארוכת שנים. איזנקוט היה המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה שקיבל את בשורות האיוב באינתיפאדה השנייה מאלשיך, והלך איתן לברק, ואחר כך לשרון. הם מחוברים בהערכה הדדית עמוקה. אלשיך סיפר שבכל פעם שהיו לו צרות, גדי היה מתקשר ומציע למשוך קצת אש על עצמו. אחים לנשק ממש.
 

שאלתי את אלשיך על מנדלבליט. "אני לא מקנא בו", אמר, "בסוף, זו בדידות. אין לו עם מי להתייעץ מלמעלה. זה נעצר אצלו. הוא אדם ישר. אני מכיר טוב את התיקים. אי אפשר לברוח מהם". שאלתי אם מנדלבליט מנסה לברוח. "אני לא חושב", אמר אלשיך, "יש חשש, יש קושי, סיוטי הלילה של כל יועמ"ש זה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה ושזה אחר כך ייגמר בזיכוי. יש כאן כובד אחריות. אבל אני יודע שהוא חזק ושרק הראיות והחוק מובילים אותו. הוא חדור בתחושת אחריות".
 

שאלתי אם היועמ"ש הגביל את המשטרה, או נתן לה לעבוד. "נתנו לנו לעבוד", אמר אלשיך, "תראה, למשטרה יש עוצמה אדירה, למפכ"ל אין כמעט הגבלות, הוא כפוף רק לדין. רק במקום אחד המחוקק נטל מאיתנו את העוצמה האבסולוטית, וזה בחקירות של נבחרי ציבור ובכירים. בצדק רב. טוב שכך. בתחום הזה אסור לנו ליזום, לאסוף חומר או לקבל החלטות ללא הנחיית היועץ. זו מערכת של איזונים ובלמים חיונית. אי אפשר שכל הכוח יתמקד בארגון אחד. לכן היועמ"ש מנחה את המשטרה בחקירות כאלה".
 

אלשיך הודה שהיה פער בין הקצב של חוקריו לבין הקצב של היועמ"ש. "זה טבעי. הקצב תמיד יהיה יותר אטי כשצריך לקבל אישור על כל פעולה", אמר, "וזה נכון וצודק. בסך הכל, היועץ הוכיח שהוא יודע לקבל החלטות, ישר, עם אינטגריטי ומחויבות".

4. יוזמת הריצ'רץ': הקמפיין שהעלתה קבוצת אנשי עסקים ופעילים למען איחוד במרכז־שמאל ("בלי איחוד הקול אבוד") הכה גלים השבוע, אבל תוצאות אין. מרוב דיבורים על הגוש הגדול, מתייצב המרכז־שמאל לבחירות הקרובות בתצורה מפורקת מאי־פעם. גבאי חד־ספרתי, לפיד וגנץ ראש בראש לא הרבה מעליו, לבני נאבקת עם אחוז החסימה, יעלון משקיף עליו מלמטה, אשכנזי מתחמם על הקווים וייכנס רק אם יהיה לאן. סביב המהומה הזו צצות מפלגות לוויין לא ברורות, כמו אלדד יניב וחבורתו, או "ישר" ו"אחי ישראלי" (של עדינה בר־שלום המוערכת), שעלולות להסיט עשרות אלפי קולות ואולי יותר מזה ממה שנותר מהגוש. אפילו את הנישה החברתית הצליחו לפרק לשניים, משה כחלון מכאן ואורלי לוי־אבקסיס משם.

לא בטוח שאיחוד משפר את מצבו של המרכז־שמאל. לא בטוח שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. לא בטוח שמרכיביו השונים של התבשיל לא יבריחו קהל, במקום להקהיל מצביעים. אולי עדיף להשאיר את מפלגת העבודה לבדה, כדי לא לפגוע בבייס המפא"יניקי שעדיין חי וצובט (סביב 10 מנדטים) ולהשקיע את המאמץ בחיבור של יאיר לפיד ובני גנץ. פלטפורמה כזו, שאליה יצטרף בשמחה גם גבי אשכנזי, יכולה להביא מנדטים מצד ימין. זה המפתח, אין בלתו.

זה המשחק הכמעט יחיד בעיר. עכשיו נראה אתכם מביאים את לפיד וגנץ לאותה רשימה. כדי שזה יקרה, מישהו מהם חייב לשקוע בסקרים והשני להמריא. זה יכול לייצר את ההיררכיה, שאי אפשר לייצר בדרך אחרת. השבוע, עושה רושם, פעל לטובת גנץ. בסקרי עומק, כמו גם בסקר של כאן חדשות מאתמול, הוא מדלג לאזור ה־15 מנדטים בעוד לפיד תקוע על 11. הבעיה היא שלפיד עקשן יותר מגנץ. הסיכוי שלפיד יוותר על מספר אחת לטובת גנץ, או דוד המלך, אינו גבוה. לפיד בנה את יש עתיד במשך שנים והפך אותה למכונת בחירות יעילה ומשומנת, לא כדי למסור אותה למישהו אחר.

מצד שני, לפיד עלול לאבד את הטיעון המרכזי שלו. כשהוא פוגש אחד מהגנרלים, הוא מאזין ברוב קשב לניסיונו של הרמטכ"ל לשעבר, לעלילותיו, למבצעים שעליהם פיקד והכוחות אותם הזיז, ואחר כך אומר דבר פשוט: כל זה נכון, מי שתקע כדור בין העיניים של אבו ג'יהאד בתוניס זה אתה, לא אני, אבל אני מביא את המנדטים, לא אתה. ובכן, עכשיו את המנדטים מביא בני גנץ. האם זה יביא את לפיד לגנץ? מסופקני.

לפיד קמפיינר טוב בהרבה מגנץ. הוא נחוש יותר, ממוקד יותר, חרוץ הרבה יותר, כריזמטי בהרבה ויודע לקבל החלטות קשות. הוא מביט בגנץ בעיניים כלות. לפני שנה וחצי לפיד כיכב עם 24 מנדטים בסקרים. בא גנץ, קילף ממנו 12, אסף עוד 2־3 וקבע עובדה. תנו ללפיד את דרגות הרב־אלוף של גנץ, והוא ראש ממשלה שלשום. היה מתפשר גם על סגן אלוף. זה עובד גם להיפך: תנו לגנץ רבע מהנחישות והמיקוד של לפיד, הוא היה כבר מזמן בעננים, במקום להכין את עצמו בידיים רועדות להופעתו הפומבית הראשונה ביום שלישי. הפתרון היחיד הוא להתחבר. איך עושים את זה?

לפיד מוכן להצהיר שיש עתיד הופכת למפלגה דמוקרטית החל מהבחירות הבאות. אם רק גנץ יגיע עכשיו, השמיים הם הגבול. הם מסכימים על רשימת ריצ'רץ', מועמד מפה ומועמד משם, גנץ יגיד בשבוע הבא שלא יישב בממשלת נתניהו אחרי הגשת כתב אישום, לפיד כבר הצהיר שלא יישב שם עוד לפני השימוע. יש כאן הבדל, אבל הוא ניתן לגישור. מה שנשאר זה המקום הראשון. הם מסכימים להנהגה משותפת, להופעה משותפת על שלטי החוצות, א־לה שקד ובנט, בוז'י וציפי. רוטציה? זה עדיין לא שם. אולי נוסחה שלפיה לפיד מתמודד ראשון עכשיו, גנץ יהיה ראשון בפעם הבאה? האם זה משהו שיכול לפתות את גנץ? 

יש הסבורים שהבחירות באפריל זה רק חצי הגמר. משחק הגמר האמיתי יהיה אחרי השימוע, אם וכאשר יחליט היועץ להגיש את כתבי האישום. אז תלך ישראל לבחירות נוספות ועל פי ההצעה שפורטה כאן, זה יהיה תורו של גנץ לנסות את כוחו.
 

הסיפור הוא להקים מפלגת שלטון ביחד. לפיד מביא את הנדוניה הראשית: מפלגה חיה, בועטת, מתוקתקת ויעילה. גנץ מביא את הדרגות והמנדטים. יש עתיד תוכל להיות ה"קדימה" הבאה, משודרגת. בלי העסקונה, אבק השחיתות והערבוביה האידיאולוגית. כל מה שצריך זה להגיע לנוסחה. אם זה יקרה, זה לא יקרה עכשיו. רק בדקה ה־90.

5. מנהיג השודדים: ערוצים 12 ו־13 פרסמו השבוע גילויים מחקירות ראש הממשלה ומשפחת נתניהו. גיא פלג הביא את הסיפור הבלתי נתפס על המאמץ ההירואי של נתניהו להכפיש את רעייתו ואביו של נפתלי בנט. בפריפריה המשפחתית אפשר לשמוע רמיזות על הסיבה: בנט ואיילת שקד נתפסים בבלפור, כנראה, כמי שהדליפו לרביב דרוקר את פרטי פרשת "ביביטורס". למיטב ידיעתי, זוהי האשמה מופרכת, אבל איני נוהג לחטט במקורותיהם של אחרים.

בערוץ 13 הביא ברוכי קרא את "יומני ניר חפץ". מבחינתי, מדובר בסגירת מעגל. היומנים הללו הוציאו לאור, מפי הסוס ומתוך החדר, את מה שקוראי הטור
הזה קראו בטפטוף מאז 2009, עת שבו בני הזוג נתניהו לבית ברחוב בלפור בירושלים. דברים שנשמעים בהתחלה בלתי נתפסים, עד שמתרגלים. המאמץ העצום, שאליו מגויסים רבים ולא טובים, להשית כמה שיותר הוצאות אישיות על אוצר המדינה, תוך הפגנת יצירתיות אין קץ ורעבתנות נצחית. מבחינתי, הפרט החדש היה הגילוי של קרא, שלפיו כשביבי ושרה יצאו לאכול במסעדות, הם דרשו שהמדינה תעניק להם 200 שקל לראש, כי זו הייתה העלות שבה הייתה נושאת המדינה לו הזמינו טייק אוויי הביתה. כן, אין בושה.

כל אלה, כאמור, זוטי דברים. פתפותי ביצים. או, בלשון תגובת משפחת נתניהו, שבבי רכילות שקרית בת כמעט עשור. מכיוון שאני יודע שכל זה אמת לאמיתה, מה שנותר זה להיזכר בראיון שהעניק פעם הפרופ' בנציון נתניהו לשרי מקובר־בליקוב ב"מעריב". זה היה ב־2009, יום אחד לאחר השבעת ממשלת נתניהו, שחזר לשלטון בתום גלות של עשור. הפרופסור, בן 99 וחד כתער, אמר שמעולם לא שיער שביבי יהיה ראש ממשלה. "אומנם הוא היה ילד אמיץ מאוד", אמר, "אבל ילד אמיץ יכול להתפתח למנהיג של שודדים בדיוק כפי שיכול להתפתח למנהיג של לוחמי חירות".