הקומבינות, הצפצוף על החוק ועצימת העיניים: פרשת גלנט - דוח המבקר נחשף לראשונה

כשהשר יואב גלנט השמיע לפני כשבועיים את גרסתו החדשה, שלפיה הסיבה לסיכול מינויו לרמטכ"ל מקורה לא בהתנהגותו שלו עצמו, אלא במעשה סחיטה של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ושל מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בעניינים הקשורים בצנעת הפרט - חזרתי בצחוק גדול אל פסק הדין שחיבר השופט חנן מלצר רק לפני שלוש שנים, בעקבות עתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד מינויו של גלנט לשר. מלצר (ואיתו השופטים אסתר חיות וניל הנדל) דחה את העתירה כשהוא נשען על שורה של נימוקים, שבסופם ביקש להוסיף עוד כמה שיקולים שמחזקים אצלו את המסקנה שאליה הגיע.

"גלנט", כתב השופט, "הביע חרטה וצער על הטעויות שעשה, וכן הכיר בכך שנפלו פגמים בהתנהלותו... על כך נאמר כבר במקורותינו 'מודה ועוזב - ירוחם'". "שנית", הוסיף, "מעורבותו של גלנט בפרשה... כבר הובילה, בשעתו, לביטול מינויו לרמטכ"ל... על כגון אלה נקבע בפסיקה כי 'הניסיון הקשה, בושת הפנים, החרטה... מביאים את האדם לידי חשבון נפש, לחינוך עצמי ולהבנת עצמו ומשמעות תפקידו בממדים עמוקים יותר'".

עכשיו, אחרי הניסיון הנוכחי של גלנט להפיל את האחריות לפרשה על ראשיהם של היועץ והמבקר ש"נסחטו בעניינים הנוגעים בצנעת הפרט", אפשר להודות שהשורות הללו של בג"ץ - עם התיאורים הרומנטיים על החזרה בתשובה, על ההכרה בחטא ועל חשבון הנפש - מעוררים חשק לצחוק בקול גדול.

כל השקרים

כשגלנט מספר סיפורים ומנסה להציג את עצמו כקורבן של אחרים, כמי שבסך הכל טעה טעות קטנה, או כקורבן של בלבול קל שמקורו באי הבנה - וזה קרה יותר מפעם אחת במהלך השנים - אין דרך אלא להזכיר לו ולציבור את העובדות. העובדות הללו פרושות בסדרה ארוכה של תחקירים ב"מעריב", אבל לא רק. אחרי החלטת הממשלה למנות אותו לרמטכ"ל, ואחרי שבג"ץ ביקש מהמדינה תשובות לכמה שאלות מטרידות בעניינו, בדק מבקר המדינה לינדנשטראוס חלק מהטענות שעלו בתחקירים נגד גלנט.

בדיקת המבקר הסתיימה בדוח בן 27 עמודים, שלמעט הודעת דובר קצרה שפורסמה על בסיסו, נותר חסוי עד היום. זהו דוח חשוב שפורש את כל חומרי הגלם של הפרשה. אם ההודעה המסכמת של המבקר נראתה כמו סיכום קצר ויבשושי, הדוח המלא מתאר לפרטיה את שרשרת המזון כולה. זה מסמך שעם תום קריאתו, הכל הופך מובן. שורה אחרי שורה הוא מתאר את הקומבינות, את הפעלת הקשרים, את הצפצוף החוזר ונשנה על החוק ועל רשויות המדינה, את הניסיונות הנואשים של נציגי המדינה המתחלפים לשכנע את גלנט לקבל על עצמו את כללי המינהל התקין ואת העמידה בחוק, ואת האופן שבו בחרה חלק מהפקידות הבכירה לעצום עין מול מעלליו של האיש.

בזמנו, דחה בג"ץ את עתירתה של התנועה לאיכות השלטון לתת פומבי לדוח המבקר, בטענה שמדובר בדוח גולמי בלבד. הטענה הזו בעייתית מכמה סיבות. ראשית, בראש הדוח מצוין במפורש שמדובר ב"נוסח סופי". כך הוא הוצג על ידי המבקר בזמן אמת, וכך הציג אותו היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, במכתב ששלח לראש הממשלה ושר הביטחון. שנית, הדוח הזה נכתב לאחר שהמבקר קיבל תגובה כתובה ראשונה מפרקליטי גלנט, בעקבותיה זימן אותו לשימוע בעל פה, ואחריו קיבל ממנו תגובה כתובה נוספת. שלישית, הדוח הזה שימש בסיס להחלטה של וינשטיין שלא להגן על מינויו של גלנט בבג"ץ, ובהמשך הביא אף לביטול מינויו לרמטכ"ל. האם יכול להיות שהמדינה עצמה טוענת שהיא פגעה קשה כל כך בגלנט על סמך דוח חלקי או גולמי?

כאמור, עלילות גלנט נחשפו בזמנו בהרחבה ב"מעריב". כל התחמונים. כל השקרים לבית המשפט. על ההתעלמויות מהחוק. משכך, אין כוונה לחזור כאן על כל הסיפור. ובכל זאת, בעקבות ניסיונותיו של גלנט לגלגל על אחרים את האחריות למעשיו שלו, נביא כאן כמה דוגמאות נבחרות. בימים האחרונים שוחחנו עם כמה גורמים שנחשפו לדוח המבקר, שכאמור טרם פורסם ברבים. מה שתקראו בשורות הבאות מבוסס עליהם.

מחוץ למשבצת

הנה המקרה הראשון שבו מתאר המבקר לינדנשטראוס כיצד הצליח גלנט לסדר לעצמו קרקעות, שאיש מלבדו לא היה יכול לקבל, ולא קיבל. כבר כשמשפחת גלנט הגיעה למושב עמיקם ב־1992, וביקשה לקבל נחלה חקלאית, היה ברור לכולם שיש בעיה. לפי התקן, אמור כל חקלאי לקבל שטח של 40 דונם, אלא שלמושב עמיקם, שישב עוד קודם להגעת גלנט על קרקע כמעט כפולה מזו שהוקצתה לו על ידי המדינה, לא היה שטח בהיקף כזה לתת.

במושב הציעו לגלנט מה שהציעו גם לאחרים באותה תקופה. קח חמישה דונם, כדי לבנות בית ענק עם גינה רחבת ידיים, וותר על 35 הדונם לחקלאות. אין בעיה, השיב גלנט, אני ממילא איש צבא, וחקלאות לא בתכנון שלי. רגע, אמרו באגודה השיתופית בעמיקם, יש עוד בעיה. אם נדווח למינהל מקרקעי ישראל שנתנו לך רק חמישה דונם, הם לא יאשרו את הנחלה. מה עושים? ישראבלוף. אגודת עמיקם שיגרה למינהל מכתב שבו היא מקצה לגלנט 5 דונם למגורים ועוד 35 דונם לחקלאות. בחלק המילולי של הדיווח שיקרה האגודה למינהל ש־35 הדונמים נמצאים בתוך שטח עמיקם. על המפה סומן השטח הזה מחוץ לאדמות המושב, במקום שממילא אין למושב שום סמכות להקצות אותו. במינהל לא שמו לב לבלוף, ואישרו.

במושב, שם חששו שגלנט יטען יום אחד ש־35 הדונמים שדווחו למינהל באמת מגיעים לו, חתמו איתו במקביל על הסכם נוסף, מקביל, שבו הצהיר בחתימתו שהוא יודע שמגיעים לו רק 5 דונמים, שהוא לא יתבע אף פעם את ה־35 האחרים, שכלל אינם קיימים, שהוא יודע שה־35 הללו כלל אינם שייכים לו, ושאם יעלה אי פעם טענה כזו יצטרך לשלם למושב 200 אלף שקל.

עברו כמה שנים ולגלנט התחשק בכל זאת לטעת עצים. כשהוא פנה למזכירות המושב, וביקש שטח, הזכירו לו את מה שידע, שלמושב אין דרך לתת לו אדמה, שכן אין בו מטר אחד פנוי, אבל הציעו לו דרך לתחמן את המינהל. בקש מהמינהל לשכור את השטח - זה שנמצא מחוץ למושב, זה שכביכול, אבל רק כביכול, שייך לך - לטובת גידול עונתי קצר. אחרי כמה שנים, הסבירו לו, יהיה הרבה יותר קל לשכנע את המינהל להשאיר אותו אצלך. גלנט קיבל את העצה ופנה לבקש לקבל את הקרקע באופן זמני. ומכיוון שאין אפשרות לטעת עצים באופן זמני, לכולם היה ברור שגלנט צריך לתת את התחושה שהוא הולך לגדל במקום גידולי שדה עונתיים.

מבקר המדינה, שבדק את הסוגיה, מצא שמדובר בגבעת טרשים שהמינהל בעצמו הכריז עליה בעבר ככזו שאינה ראויה לעיבוד עונתי של גידולי שדה. מכאן היה ברור גם למבקר, שגלנט לא באמת התכוון לעבד את הקרקע כפי שסיפר למינהל, אלא רק התכוון לצבור עליה פז"ם ב"כאילו", כדי שבעוד כמה שנים יוכל לטעון מול המינהל, שאחרי כמה שנים של עיבוד יש טעם להשאיר לו את האדמה באופן קבוע וגם לאשר לו להקים עליה מטע.

המבקר מצא שבאופן מוזר, איש במינהל לא שאל שאלות. מחלקת מיפוי, מחלקת תכנון, מחלקת גזברות, המחלקה לייעוץ משפטי, מחלקת הפיקוח ומחלקת הבעלות על רישום במחוז, כולן בדקו את הבקשה של גלנט ואישרו אותה ללא הערות, בלי לשים לב שמשהו לא סביר בה. אחרי שנה חודש החוזה בפעם הראשונה, אחרי שנתיים הוא חודש בפעם השנייה, אחרי שלוש שנים - בשטח לא גדל אפילו גבעול אחד, אבל במינהל נערמה ניירת שהצביעה על גלנט כעל חקלאי שצובר ותק על הקרקע.

עברו כמה שנים, ובדיוק כפי שהמליצו לו חבריו במושב, גלנט פנה למינהל, ציין שהוא מעבד את הקרקע כבר כמה שנים - דיווח שמבקר המדינה מצא שלא היה נכון – וביקש לטעת על הקרקע הזו עצים. כשהתברר שהקרקע הזו בכלל לא שייכת למושב ולא הייתה שייכת לו מעולם, התחילו הבעיות.

מה עושים כשיש בעיות? גלנט, שהיה באותם ימים מזכירו הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון, נפגש במשרד ראש הממשלה עם דרור קריספין, מי שבמשך שנים עמד בראש האגף החקלאי במינהל, ושנחשב לאורים ותומים בתחום. כשפרש לגמלאות, עבר קריספין לשמש יועץ חיצוני של המינהל, ואז ניסה גלנט לגייס אותו לעזרתו.

האלוף הסביר למומחה של המינהל את בעיותיו, וסיפר לו שהמינהל מסרב לאשר לו לגדל זיתים, בטענה שהשטח שהוא יושב עליו בכלל לא שייך למושב. קריספין התגייס, ערך כמה בירורים עם בכירי מחוז חיפה במינהל, הביע בפניהם את דעתו שלפיה צריך לתת לגלנט את הקרקע, וגם הבהיר שלטעמו צריך לעשות את זה בדחיפות.

הגלגלים התחילו להסתובב, וחיש מהר הודיעה מנהלת המחוז למנהלת האגף החקלאי, שזה עתה נכנסה לתפקידה, כי יש להורות על אישור דחוף של הקרקע לגלנטים. זמן קצר אחר כך זה אכן קרה, וגלנט קיבל הודעה שלפיה המינהל אישר לצרף את 35 הדונם שמחוץ למשבצת המושב, אל תוך המשבצת, עבור משפחתו, תוך הדגשה שלפיה הדבר נעשה "לפנים משורת הדין".

מאוחר יותר, כשהיועמ"ש וינשטיין בדק את הפרשה, הוזמן קריספין למשרד המשפטים והסביר לאנשיו של היועץ, שהמליץ מה שהמליץ רק משום שגלנט לא סיפר לו על המסמך שעליו חתם כשהגיע למושב, שלפיו הוא יודע שלא מגיעה לו קרקע והוא מתחייב לא לבקש כזו.

הפלישה

מבקר המדינה - בפירוט מדהים - שטח באריכות מהי המשמעות של מתן הקרקע לגלנט "לפנים משורת הדין", או במילים אחרות, מהי אותה בירוקרטיה שאמור לעבור אזרח מן השורה כשהוא מבקש לקבל קרקע, ושכלום ממנה לא עבר האלוף יואב גלנט.

שימו לב. גלנט היה אמור לפנות לאגודה השיתופית של עמיקם, וזו הייתה אמורה לפנות עבורו למחוז הרלוונטי במינהל בבקשה מסודרת. הבקשה אמורה הייתה להיבדק בכל המחלקות הרלוונטיות במינהל, ויש כמה כאלה, וכולן היו אמורות להעביר חוות דעת כתובה, כשבמקביל אמור היה להתנהל תהליך אישור דומה גם בוועדת פרוגרמות במשרד החקלאות. עם קבלת ההמלצות של כל הגורמים כולם, אמור היה להיחתם במינהל חוזה להכשרת הקרקע לעיבוד, ורק לאחר ביצוע ההכשרה והעיבוד, הייתה אמורה הקרקע להיות מצורפת למשבצת היישוב.

שום דבר מכל הרשימה הארוכה הזו לא בוצע במקרה של יואב גלנט. יתרה מכך, המבקר לינדנשטראוס קבע שלמינהל, גם לו רצה בכך, לא הייתה סמכות לתת לגלנט את הקרקע שנתן. המבקר העיר עוד שעל פי חוק חובת המכרזים, המינהל יכול להקצות קרקע לטווח ארוך, מחוץ למשבצת המושב, רק במכרז, ואצל גלנט מישהו דילג על הצורך הזה במכרז. עוד הוסיף המבקר, שהמינהל חותם בשגרה חוזים עם אגודות חקלאיות, ולא עם חקלאי בודד, כפי שנעשה במקרה של האלוף.

אנשיו של לינדנשטראוס גבו עוד ועוד עדויות מאנשי מקצוע. כל מי שנשאל על ידם מה היה קורה אם גלנט היה הולך בדרך המלך, השיב שאין שום סיכוי שבסופה הוא היה מקבל את הקרקע. מכתב שאיתר המבקר, ושעליו חתום סגן מנהל מחוז חיפה במינהל, הבהיר שמה שנעשה עבור גלנט היה אירוע יחיד במינו, שלא קרה ולו פעם אחת נוספת אצלו במחוז.

בלי קשר לסיפור הזה, פנה גלנט למינהל וביקש עוד 20 דונם, שמחוברים לחלקה הראשונה. הפעם המינהל אומנם לא אישר לו את הבקשה, אבל זה לא הפריע לגלנט לפלוש לאותם 20 דונם שאינם שלו, להוסיף להם עוד 8 דונם נוספים, גם הם כמובן לא שלו, ולטעת זיתים על השטח כולו. שלוש שנים אחרי שבקשתו לא אושרה, ביולי 2005, עבר במקום פקח של המינהל והבחין שהשטח הענקי כולו נטוע זיתים.

בינואר 2006 שלחה היועצת המשפטית של המחוז מכתב לגלנט. חודש אחר כך השיב לה גלנט שמפאת עיסוקיו הוא מבקש עוד כמה שבועות כדי להשיב. קרוב לשנתיים עברו לפני שפרקליטו מצא את הזמן להסביר למינהל שהפלישה לאותם 28 דונם נעשתה בטעות, ממש בתום לב.

"מעוררת תמיהה", הגדיר בהמשך היועץ וינשטיין את הגירסה הזו של גלנט. עכשיו שנת שמיטה, הסביר בהמשך פרקליטו של האלוף - כשהיא תסתיים, באוקטובר, נעקור את העצים ונפנה את השטח. חודש אחרי שגם השמיטה עברה, חובר במינהל דוח שקבע שגלנט לא עושה דבר כדי לרדת מהשטחים שאליהם פלש וש"לא נראה כי יש בכוונתו לעקור את עצי הזית".

עוד חודשיים עברו, ועוד מכתב של גלנט הבטיח שהנה הנה, אוטוטו, בזמן הקרוב, השטח יפונה. בסופו של דבר, רק אחרי עתירה לבג"ץ, ארבע שנים אחרי שנטע את העצים, פונה השטח. גלנט הבהיר מאוחר יותר ליועץ המשפטי לממשלה שמיד כשעלתה נגדו הטענה לפלישה, הנחה את עורך דינו להיכנס להידברות עם המינהל. בפועל, קבע היועץ, ההידברות הזו החלה רק כאשר שכניו הגישו נגדו עתירה לבג"ץ, ולא רגע אחד לפני כן.

בעיית גישה

קצת רקע. כשבני הזוג גלנט הגיעו לראשונה למושב עמיקם, הם ביקשו להקים בית גדול על גינה רחבת ידיים, אלא שהם בחרו לבנות את הבית הזה הפוך, כשאחוריו אל כביש הכניסה לנחלה, וחזיתו אל אחורי המגרש. הצד האחורי הזה, שלצדו דלת הכניסה לבית, גבל בשטח ציבורי שיועד לגינון לטובת אנשי המושב כולם, אלא שגלנט ראה בשטח הציבורי הזה פוטנציאל לדרך גישה יפה אל ביתו. בתוך זמן קצר, בלי לבקש מאיש, ובלי לקבל היתר מאיש, הוא סלל לעצמו כביש גישה על השטח הציבורי, וגם השתלט על 150 מ"ר נוספים שאותם הפך לחניה מסודרת לכמה רכבים. חוץ מזה, על שטחים ציבוריים נוספים הוא בנה טראסות, נטע עצים והתקין תאורת לילה הנשלטת מביתו.

כשהתחילו הבעיות, והחלה זעקה נגד הדרך הלא חוקית, סללו חבריו של גלנט עבורו דרך אחרת, 120 מטר אורכה, גם היא לא חוקית, גם היא על שטחי ציבור.

בשלב מסוים פנתה עורכת דינם של השכנים למנהל מחוז חיפה במשרד הפנים, יגאל שחר, והתלוננה על מה שגלנט עושה בשטח הציבורי. לאיש מהעוסקים בסוגיה לא היה ספק שמדובר בהתנהלות עבריינית, ובפעולות שנעשו ללא היתרים. כך הוועדה המקומית. כך כל גורם אחר שנגע בנושא.

אלא שאז, משום מקום, נכנס גורם חדש למשחק. זה קרה אחרי שעורך דינו וחברו של גלנט חיבר את הלקוח שלו עם חבר אחר שלו, ממונה המחוז במשרד הפנים, לפגישה על כוס יין ביקב תשבי בזיכרון יעקב. הפרקליט, מצדו, ביקש מיגאל שחר להירתם לעזרה. שחר, מצדו, נרתם. אצל הגורמים המקצועיים שמתחת לשחר, היה ברור שצריך לעשות משהו נגד גלנט. שצריך לאכוף את החוק בסביבת ביתו. "התמשכות המצב לא מוסיפה לנו כמערכת האמונה על האכיפה", כתב לו הממונה על האכיפה אצלו במשרד, "לטעמי יש לסגור במיידית את המתחם ולמנוע גישה ושימוש שאינם על פי חוק".

כמה חודשים אחר כך, כשהיה נראה שבמשרד של שחר אין חשק לטפל בעבירות של גלנט, נאלצו גורמי אכיפת החוק לנסות לגייס את כל התותחים הכבדים. אופירה דגן, אז הממונה על דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, שיגרה מכתב חריף אל עו"ד שוקי למברג, המשנה לפרקליט המדינה. דגן, היום שופטת, סיפרה במכתבה שפנתה לפרקליטו של גלנט על מנת שזה יפסיק את השימוש בשטח הציבורי ובכבישי הגישה הפרטיים שלו, אך נתקלה "בסירוב תקיף", שנשען "על מאמצים בלתי נלאים שעושה הממונה על מחוז חיפה לצורך הכשרת העניין בדרכים שונות". "אני רחוקה מלהשתכנע מטענת השימוש בתום לב של בני המשפחה", כתבה, "אני סבורה שמדובר בטענה מיתממת, ואני בספק אם יש מקום לנקיטת הפרוצדורה יוצאת הדופן שמוביל המחוז, שעיקרה הפקעת שטחים מהציבור...".

גם כשהמדינה, באמצעות הוועדה המקומית, החליטה לקחת את גלנט לבית משפט כדי לאסור עליו להשתמש בשטחים שאינם שלו, הופיע ממונה המחוז לעזרה. בדיון שנערך בבית המשפט ביולי 2007 הציג פרקליטו של גלנט מכתב של יגאל שחר, ההוא מהפגישה ההיא ביקב, שממליץ להשאיר בינתיים את המצב הקיים כפי שהוא. "הממונה על המחוז, האחראי על אכיפת חוק התכנון והבנייה במחוז חיפה", כתב מבקר המדינה, כפי שכבר ציטטנו כאן בעבר, "פעל על פי האינטרס הפרטי של גלנט להאריך את השימוש החורג, שלא אושר מעולם, עד לאישור תוכנית חדשה". רק באוגוסט 2008, אחרי שהתחלף הממונה על המחוז, החליטו חברי הוועדה המחוזית שלא לאפשר שימוש בשטחים הציבוריים, כפי שרצה גלנט.

צו גיוס

הסיפור הבא הוא אחד המשמעותיים בפרשה הזו. הוא מתאר כיצד גויס צבא ההגנה לישראל כדי לסייע לאלוף פיקוד הדרום להכשיר דרך שנסללה לביתו בניגוד לחוק. זה קרה כשבמסגרת ההליכים של השכנים נגד גלנט, והדרישה שלהם לחסום את הדרך הלא חוקית ולהחזיר את השטח לציבור, צצה לפתע חוות דעת של מפקד היחידה לאבטחת אישים בצה"ל, סא"ל אריק אלעזר, שהסביר שהדרך הזו חשובה כדי לשמש דרך מילוט עבור האלוף למקרה חירום.

מבקר המדינה, שבדק את הסוגיה הזו, גבה עדות ממפקד היחידה וזה גילה לו, עד כמה שזה לא ייאמן, שאיש לא טרח לספר לו שמדובר בדרך לא חוקית. לינדנשטראוס ביקש מסא"ל אלעזר להתייחס למכתב ששלח לראש המועצה ושבו ביקש ממנו להסדיר את הכביש עבור גלנט, ושאל אותו אם הוא זוכר עוד מקרה שבו הורה לגורמים אזרחיים היכן לסלול כביש והיכן לבצע עבודות. המפקד השיב בשלילה.

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שאליו עבר התיק מהמבקר, חשף בחוות הדעת שחיבר עוד כמה פרטים מעניינים בפרשה הזו. וינשטיין ואנשיו גילו שאת התצהיר שעליו חתם מפקד היחידה ערך עורך דינו הפרטי של גלנט, "שלא כמקובל ביחס לתצהירים הנערכים על ידי עובדי ציבור במסגרת תפקידם", כתב היועץ. אבל זה לא נגמר כאן. סא"ל אלעזר הגיש לבית המשפט, שדן בהליכים נגד גלנט, תצהיר שלפיו גלנט צריך שלוש דרכי גישה שונות אל ביתו. כשהוא הגיע לבית המשפט ועומת עם חוות דעת קודמת שלו, שבה כתב שדי בשתי דרכים, חזר בו מהטענה החדשה.

"השתלשלות העניינים בפרשה זו, שבה נחתם על ידי קצין בכיר, בפני עורך דינו של האלוף גלנט, תצהיר הכולל אמירה שאינה תואמת חוות דעת מקצועית שהוגשה על ידו, ואשר יש בה כדי לסייע לאלוף גלנט בהליך השיפוטי, כאשר הקצין חוזר בו מאותה אמירה בחקירה הנגדית, מעוררת קושי", כתב וינשטיין.

אלה היו דוגמאות ספורות בלבד. לא נכנסנו פה לתצהירי השקר שהוגשו לבג"ץ. לא נכנסנו פה להרבה פרטים אחרים. נסיים רק בזה. לקראת אחד הדיונים בבג"ץ, דיווח מינהל מקרקעי ישראל לבית המשפט שהקרקע שקיבל גלנט, אותם 35 דונם שבהם עסקנו למעלה, הייתה אומנם מחוץ למשבצת הקרקע של מושב עמיקם, אבל צורפה אליו בהמשך, כפי שמעגן חוזה כתוב ומסודר. גם גלנט עצמו, באחד הראיונות בהמשך הדרך, טען ש"מה שחשוב לומר זה שכל מה שהיה לא תקין, ביסודו כבר סודר".

זה היה שקר אז. זה שקר גם היום. העניין לא סודר, משום שאין דרך ישרה להסדיר אותו. מינהל מקרקעי ישראל נתן לגלנט אדמות שלא נמצאות בשטח המושב שלו, והוא ככל הנראה החקלאי היחיד במדינת ישראל שמחזיק קרקע באופן כזה. ומה שהכי מדהים זה שמאז התפוצצה הפרשה בפעם הראשונה מעל דפי "מעריב", לא השתנה דבר. גם כיום, בפברואר 2019, בזמן שהדברים הללו נכתבים, אחרי דוח מבקר המדינה, אחרי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, ואחרי שכל הגורמים המוסמכים חיוו את דעתם על כך שלא הייתה שום דרך חוקית להעניק לגלנט את הקרקע, הקרקע הזו נמצאת עדיין בחזקתו כאילו לא קרה דבר.