כשמדינת ישראל תאבד סופית צלם אנוש, זה יקרה בגלל ציניות מבעיתה

אין צורך בציטוטים. גוגל זריז ואתם בממלכת להרוג, לאבד ולהשמיד. כבר שנים נכתב כאן כי קו ישיר עובר בין בן גביר וחבריו לבין נתניהו וחבריו. לזכותם של בן גביר ושות' עומדת חזקת הנחישות האידיאולוגית; לחובתם של נתניהו וחבריו עומדת אותה ציניות מבעיתה וחסרת אחריות - ייהרס העולם, יישרף הים ואנחנו נמשיך לשבת על סיר הבשר. בנוסף לעוצמה היהודית של חבורת מרזל יש לליכודניקים עוצמה משלהם שמחייבת חשיפה נוספת.
 

מהעבר השני של המפה הפוליטית, הצטרפות אבי ניסנקורן למחנה בני גנץ היא מכה למפעל הסוציאליסטי שניסו מקימי המדינה לבנות כאן כדי להגן על העובדים מול מעסיקים ובעלים. למעשה, זהו ניסיון להמשיך להנציח את שכבת הוועדים הגדולים, שמחזיקים את היד על השיבר בצומתי החיים של החברה הישראלית. משך שנים הם פעלו בגיבוי מפלגות השמאל כגופים סחטניים לטובת אנשיהם שלהם, כשהם דוחקים את שאר העובדים לתחתית שכר המינימום ולמטה מזה. 
 

לפני שנות דור, כנער פוסטר טלוויזיוני, כיסיתי את שביתות הנמל הפראיות באשדוד בשנות ה־70. הקרב על התודעה בטלוויזיה של אז התחולל בין מזכ"ל ההסתדרות דאז יצחק בן־אהרן (מקיבוץ שכן, וטריבון עם) ובין מנכ"ל הנמל, הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. העובדים השביתו את הנמל על בסיס גחמה כמעט יומית. לצורך כיסוי הנושא המצאתי (אופרה אחרת, בסיוע יורם רונן ז"ל וחיים יבין יבדל"א) את גיבור מעמד הפועלים שהוביל את המאבק. יהושע פרץ היה מנהיג עובדים אותנטי וססגוני. ללסקוב שהיה ישר כסרגל ונוקשה כמוהו לא היה צ'אנס מול מנהיג המונים סוחף כמו בן־אהרן וטורף מסך כמו פרץ. 
 

מכאן חלה ההידרדרות. כל ועד שהחזיק את היד על השיבר או על השאלטר עשה כטוב בעיניו ורק לחבריו. כך פורקה היכולת של כל העובדים להגן על עצמם באמצעות סולידריות לאומית מפני עריצות המעסיקים. לאחר בחירות 77' החליפה הסולידריות הלאומנית־דתית את הסולידריות של העובדים, ומי שחגג היו בעלי ההון והוועדים הגדולים שחברו לשלטון שזז ימינה, והם בעקבותיו. וכמו תמיד, גם ביחסי העבודה בישראל, אין שטח שהשמאל לא קלקל והימין לא הרס סופית. 

 

כמו בקליפת אגוז התכנסה כל המציאות הישראלית 2019 לתוכנית אחת של "עובדה" שעסקה בוועד הכבאים. אבי אנקורי, ראש ועד לוחמי האש (את עניין הלוחמנות האישית של אנקורי מפרק הכתב עמרי אסנהיים בהמשך), הכריז מלחמה על נציב כבאות ראשי תא"ל במיל' דדי שמחי. למה? היבריס כוחני, בסיוע ארטילרי של הליכוד. 
 

שם המשחק בישראל של היום הוא כוח, יותר נכון דימוי של כוח. "נתניהו חזק על חמאס" עבד מצוין בבחירות הקודמות (לא על חמאס, על הבוחרים), עד שהתחלף בבחירות הנוכחיות עם בנימין נתניהו חזק על השמאל. ה"בייס" של נתניהו, בגרסה הכוחנית של אנקורי, מנצל כל פרצה כדי לעשות בכוח מה שטוב לכבאי המקורב ורע לכבאות, לנפגעי השריפות ולמדינת ישראל. וכשיש לך כוח ואין לך בושה וההיבריס עולה לך לראש, אז אתה אפי נוה. או במקרה שלנו אבי אנקורי. 
 

"אתה כוחני?", שואל אסנהיים. להבדיל מנוה שדיבר על כך שכל רצונו הוא לייעל את מערכת המשפט, אנקורי עונה ללא היסוס: "כן", ומוסיף "כשמאיימים עלי". התקרבנות, איומים וכוחנות הם הקוקטייל המנצח בישראל 2019, וזה הולך כך: אנקורי מגיע לפגישות עם חבריו הכבאים. כללי הטקס מחייבים צ'אפחה ו"מה קורה, אחי", ו"תהיה חזק". בהמשך זה מסתבך: "תן לי עכשיו M־16, אחי, ואני מרסק את כולם"; "תביא צמיגים, אחי, תביא צמיגים, אני סוגר לו (מדובר בנציב שמחי ובבית הספר לאימוני לוחמה באש) את הבית ספר, אף אחד לא נכנס, לא יוצא"; "יהיו", מבטיח אנקורי; "שים לי פה רובה, כוסססאמכ", נוהם אחר. 
 

אנקורי משגר אל הדובר חיוך אוהב. לאפי נוה היה את איילת שקד, לאנקורי יש את דוד ביטן, דודי אמסלם ("חבר אישי"), מיקי זוהר ונאוה בוקר ("משפחה"). הרביעייה הזאת מגיעה לחגיגת הכבאים הגדולה שלו כדי לצוד קולות בפריימריז. לאנקורי יש אלפי כבאים ומשפחותיהם, לא מעט מהם שפוטים ולך דע. מה שניתן בקלות לדעת הוא מה דנו הארבעה בשולחן צדדי עם אנקורי. זוכרים את אפי נוה ב"עובדה"? הוא הסתובב עם מיקרופון פתוח ו"הפליל" בסרט נע ורע שופטים ושופטות בזה אחר זו. גם המיקרופון של אנקורי פתוח. כך גם פיו ולבו. 
 

אנקורי עצמו כמובן הוא נטו בעניין המקצועי. אומנם "אני ליכודניק נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק, אבל אני לא איש של פוליטיקה". "דעתו" של אנקורי לא שונה מדעתם של החוכמולוגים מזן הגם וגם, ואני לא ימין ולא שמאל. אלה בשלני החביתה המקושקשת שמאפשרת לצבועים שבהם, בעיקר מימין, לארגן לעצמם מטווח על מטרות בשני הצדדים ולהשחיל תוך כדי כך את המסר הימני, אלא שאנקורי ישר, ישיר וכן מהם: "אני פה לרשותכם", הוא נפרד מלהקת ביטן ושות', שיוצאת לדוג קולות בביצה הבאה. 
 

האיש שאליו מכוון אנקורי את חציו, שמחי, הוא תא"ל במיל', גולנצ'יק שאת מרבית חייו עשה ביחידות חי"ר, בהמשך ניהל את פיקוד העורף, ועל פניו אין מתאים ממנו. עד שנקלע לשטח האש של אנקורי. אלא שאנקורי הוא לא כל הסיפור. הוא יהושע פרץ הססגוני. המערבב הרשמי הוא סגנו יעקב דדון, קבלן קולות בסדר גודל ארצי. "הכבאים הם אומנם לא גוף מאורגן כמו התעשייה האווירית, אבל יש לו 3,000 איש שיעשו מה שהוא יגיד להם. לא פלא שכולם מגבים אותו נגד הנציב", נאמר עליו. האיש מסתכל בלבן של העיניים של בכירי הליכוד והם משפילים מבט, בייחוד לפני פריימריז.
 

לפני כמה חודשים קיימה ועדת חוץ וביטחון ישיבה מיוחדת לבחינת מוכנות העורף. מובן ששמחי הגיע והופתע לראות את דדון יושב לצד יו"ר הוועדה אבי דיכטר. הפריימריז עמדו בפתח, ועבור דיכטר זה להיות או לחדול. מוכנות העורף למלחמה יכולה לחכות.