מקובל להשמיץ את התקשורת, לקרוא לה משת״פית, שמאלנית, אנטי־ביבי, אנטי־ציונית. אבל הדבר שהכי מאפיין את התקשורת הוא דווקא העדריות האוטומטית, שכל כך התרגלנו אליה, עד שאנחנו כבר בקושי שמים אליה לב. זו עדריות שיש לה השפעה גדולה על סדר היום ועל הדרך שבה כולנו תופסים מצבים, אבל באופן שונה לחלוטין ממה שנהוג לחשוב. הנה שלוש דוגמאות חסרות כל היגיון.
 
אנחנו באים בטענות לממשלה על התעלמותה המקוממת ממצוקת עוטף עזה. אוטוטו, בלי להרגיש, אנחנו סוגרים שנה של התעללויות יומיומיות בתושבי העוטף - בלוני תבערה, מטענים, הפגנות אלימות, רקטות, שריפות, פיצוצים. משום מה, התקשורת, שהיא לכאורה אנטי־ביבי, מתעלמת גם היא מהעוטף. מה שקורה שם לא זוכה לדיווח שוטף.

כל מה שצריך זה טיל אחד על מרכז הארץ, כמו זה ששוגר על מושב משמרת, כדי להעיר אותה מתרדמתה, כך שאין מה לבוא בטענות לממשלה על התעלמותה. מי שחושב שדין עוטף עזה כדין תל אביב, שינהג כך, בין שהוא שר, ראש ממשלה או עיתונאי. ומי שחושב שעוטף עזה אינו מעניין, ושהתושבים שם צריכים לסבול בשקט כדי שבתל אביב ישתו אספרסו, לפחות שלא יתלונן. 

בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני
בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני
 
עניין אחר, אנחנו מולעטים בסקרים לפחות פעמיים בשבוע: מי מצביע למי, מי עובר את אחוז החסימה, מי מוביל על מי ומי הכי מתאים לראשות הממשלה. אבל מדוע התקשורת, שהיא לכאורה אנטי־ביבי, משרתת את האג׳נדה של נתניהו בצורת הדיווח שלה על תוצאות הסקרים? למה, למשל, מפלגה שמגדירה את עצמה כמרכז־ימין כמו כחול לבן, משויכת אוטומטית לגוש השמאל? האם זה אינטרס של התקשורת להציג את גנץ כמו שנתניהו היה רוצה, כשמאלני? ולמה החרדים משויכים אוטומטית לגוש הימין? הרי היסטורית, החרדים ישבו גם עם מפלגות שמאל תמורת המחיר הנכון. 
 

אפשר לטעון שהפילוג הזה בין גוש השמאל לגוש הימין נובע מכך שכחלון, דרעי וליצמן הצהירו שימליצו על נתניהו. אבל האמת היא שההצהרות הגיעו רק אחרי שאמצעי התקשורת מיסדו באופן טבעי את החלוקה הזו, ממש מתחילת הדרך. הצהרות הפוליטיקאים ישרו קו עם הגדרות העיתונאים, ולא להפך.
 

אבל התופעה המדאיגה ביותר היא בלבולי המוח שזוכים לעידוד תקשורתי עקבי. בואו נודה: בקדנציה המסתיימת, כולם בלבלו לנו את המוח עם הררי מילים ללא כיסוי. מרצ לא קידמה זכויות, הרשימה המשותפת לא קידמה את המגזר הערבי, הליכוד לא היה חזק מול חמאס, העבודה הייתה חסרת משמעות אפילו כאופוזיציה, וישראל ביתנו לא קידמה את העולים מרוסיה.



פרט למפלגות החרדיות, שמבטיחות תקציבים לישיבות וכפייה דתית ותמיד מקיימות, יש שתי מפלגות שעשו מה שהבטיחו לפני הבחירות הקודמות. כחלון הבטיח הטבות לחלשים, ועשה כמיטב יכולתו כדי לקיים. שקד ובנט הבטיחו שינויים במערכת המשפט, וקיימו. אפשר להסכים עם דרכם, אפשר להיות נגדם, אבל הם היחידים שעמדו במילתם. העניין הוא ששתי הרשימות מדשדשות בסקרים, וגם לא זוכות לנקודות בתקשורת על מעשים שתואמים את המילים - לא לציון לשבח ואפילו לא לאזכור. כך שמי שמהדהד אמירות במקום מעשים, למעשה מקדש פופוליזם, ולכן אין לו על מה להלין.