שקט ייענה בשקט: בנוגע להסכמות עם חמאס, נתניהו שומר על דממה

אז עוד שבת חלפה בשקט. יחסי, כמובן. “רק” חמישה פלסטינים צעירים קיפדו את חייהם מירי חיילי צה”ל בהפגנות על הגדר, שנערכו לציון שנה למלחמת ההתשה שמנהל חמאס - ובהצלחה רבה - נגד ישראל. בשני הצדדים נשמו לרווחה והכריזו על ניצחון. ישראל, כלומר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו, טענו בחדווה כי תגבור הכוחות בגבול – סדר גודל של אוגדה נוספת על אוגדת עזה – והאיומים כי הפעם “אנחנו רציניים ונחושים מתמיד” הרתיעו את חמאס ואת הג’יהאד האסלאמי וגרמו להם לרסן את האלימות מצדם. ואילו בצד הפלסטיני התגאו בכך שנחישותם ומאבקם המתמשך – עפיפוני תבערה, בלוני נפץ, טרור לילי, הטלת מטענים והפגנות על הגדר - יצרו מסה קריטית שמכופפת את ישראל.
 

לפי דיווחים בצד הפלסטיני הושגה הפעם הבנה להסדר רחב יותר מ”שקט ייענה בשקט”. דווח שישראל הסכימה שוב להרחיב את תחום הדיג, להגדיל את שינוע הסחורות לרצועה ולאפשר לקטאר לשלש כמעט את הסכום שמועבר לעזה - מ־15 מיליון ל־40 מיליון דולר. נתניהו, החושש מתוצאות הבחירות בעוד תשעה ימים, שותק ואינו מספק הסברים כהרגלו. בכך הוא תורם לתופעה שבה תושבי הדרום מקבלים את המידע שלהם מעזה ולא מממשלתם ומעדיפים להאמין ליחיא סינואר, מנהיג חמאס בעזה, מאשר לנתניהו.

 

נתניהו גם ממשיך להתנהג כמו שליט יחיד. לא מכנס את הקבינט המדיני ביטחוני, כפי שדורש שר החינוך נפתלי בנט – בחירות כבר אמרנו? – ומקבל את ההחלטות לבדו, בלי לספור גם את חבריו שרי הליכוד, שלרובם הוא בז. לזכותו של ראש הממשלה ייאמר כי הוא ממשיך בקו הזהיר שלו, שתכליתו למנוע מלחמה. בוודאי לא שבוע לפני הבחירות. גם חמאס אינו רוצה עימות צבאי כולל, משום שהוא חושש שמלחמה תביא ככל הנראה למיטוט שלטונו. או בידי צה”ל או בידי העזתים, שבסופו של דבר יקומו נגדו.
 

וכך, מה שראינו בסוף השבוע שעבר הוא משחק מכור. מצד אחד צה”ל, שהפגין שרירים, בבחינת “תחזיקו אותי”. מהצד האחר חמאס, שידע שממשלת ישראל אינה רוצה מלחמה, אך גם לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים אם האירועים ייצאו מכלל שליטה, ודאג להנמיך מאוד את הלהבות ורק לאפשר להוציא קיטור.
 

עד מתי? עד הפעם הבאה. כבר אתמול ראינו שעזה תמשיך לשמור שהאש לא תכבה, כדי שישראל לא תשכח שיש בעיה ושצריך להתמודד איתה. הבעיה היא שממשלת הימין אינה מעוניינת או אינה יכולה להתניע מהלכים מדיניים מול הרשות הפלסטינית ומול חמאס והמדיניות של נתניהו היא להמשיך במצב הנוכחי, שמפצל את העם הפלסטיני לשתי ישויות נפרדות - גיאוגרפית ומדינית.
 

מי שמסייע להנמיך את הלהבות הם המצרים, ששוב ושוב מפייסים ומתווכים בין הצדדים. אילו זה היה תלוי בי הייתי מעניק את פרס נובל לשלום לגנרל כאמל עבאס, ראש המודיעין המצרי, ששנה שלמה מצליח במאמצים רבים למנוע מלחמה כוללת בגבול המשולש של ישראל־עזה וסיני. השאלה היא מתי המשחק הזה ימאס עליו.