יום הבחירות אתמול נוצל על ידי המוני בית ישראל בין השאר לחגיגת קניות כאילו מדובר בבלאק פריידיי או בסייבר מאנדיי. הנהלת קניון TLV דיווחה על הכפלת הפדיון ליותר מ-5 מיליון שקל וכך גם במרכזי הקניות האחרים. אז זהו, שהחגיגה עומדת להסתיים ואנחנו לפני כיבוי אורות.
עם היוודע תוצאות הבחירות צריך לחזור לשגרה הכואבת כי ברור שההבטחות במערכת הבחירות, שפוזרו מצד כל המפלגות להורדת מסים ולפינוקים נוספים, היו לא יותר מתפאורה.
אין היתכנות להתחייבויות להעלות את תקציבי הבריאות, החינוך והתחבורה כי פשוט לא יהיה כסף והקופה מחוררת. זה הזמן לנשף הורדת המסכות הפוליטיות ומבלי לבזבז דקה לחשוף את האפשרויות האמיתיות שעומדות בפנינו. כל שר אוצר, גם אם מדובר במשה כחלון, ייאלץ רגע לפני כניסתו ללשכה להתמודד עם האתגרים הלא פשוטים שיונחו לפתחו. אנשי אגף התקציבים באוצר יציגו את כל החלופות לפתרון הבעיות הניצבות בפתח. במקרה הצורך, הוא יוכל לקבל ייעוץ חינם גם מאנשי בנק ישראל.
התקציב נסחט, החריגה אדירה
אתייחס לשלושת האתגרים הכלכליים העיקריים העומדים על סדר היום, ובראשם אתגר התקציב. תקציב המדינה ל־2019 נסחט כמו שצריך ונקלע לחריגה גירעונית של 13 מיליארד שקל מהמסגרת. לוח הזמנים בוער וחייבים לפעול באופן מיידי אחרי הרכבת הממשלה. אפשר אומנם לבצע קיצוץ רוחבי בתקציבי המשרדים, אבל חיתוך סלמי זה אינו רצוי כי הוא עלול לחנוק ולפגוע בשירותים החיוניים לאזרח.
הדבר הכי נכון, הגיוני וצודק הוא הקיצוץ בהטבות המס של סקטורים שלמים הנהנים מפטורים שונים ומשונים ממס הכנסה. הגיע הזמן שגם הם יתחילו לתרום לקופת המדינה כאחד האדם. תעשיית הפטורים ממס מסתכמת ב־2019 ב־54.7 מיליארד שקל ומהווה 14% מהתקציב.
מבלי להזכיר את הפטור ממס הלא שוויוני על חיסכון בקרנות ההשתלמות, אני מכוון לשלושה מוקדי עיוות מס עיקריים: הפטור ממע"מ על פירות וירקות בהיקף של 3.5 מיליארד שקל, הפטור ממע"מ באילת בהיקף של 750 מיליון שקל בשנה והפטור בסך 75 דולר עבור קניות באתרי אינטרנט בחו"ל.
הפטורים הללו מיטיבים עם קבוצות אוכלוסייה ממוקדות. הם אומנם יפגעו בהם חלקית, אבל המוטב יהיה כלל הציבור. מהלך כזה יצמצם את אי השוויון, יהיה הוגן יותר וכמובן יפתור את בעיית היעדר מקורות בתקציב.
האתגר השני הוא האומץ הציבורי של שר האוצר החדש להוביל רפורמות אולי לא פופולריות אבל הכרחיות לכלל האזרחים. אקח לדוגמה את העלאת גיל הפרישה לפנסיה לנשים מ־62 ל־64. מדובר בהחלטה שהתקבלה כבר בקדנציה של יובל שטייניץ כשר אוצר (לפני שבע שנים), אבל עד היום לא יושמה.
את מחיר תוצאות המחדל ישלמו הפנסיונרים, שזכויותיהם יקוצצו ב־1.26%. מדובר אומנם בעשרות שקלים לחודש, אבל זה הרבה למי שהקצבה היא מקור הכנסתו היחיד. האתגר השלישי של שר האוצר יהיה שיקום מערכת היחסים עם המגזר העסקי.
בתקופת כחלון ירד מסך ברזל על מערכת היחסים בין האוצר לחלק מהמגזר העסקי ומערכת היחסים ידעה מורדות ועוד מורדות. הנפגעים היו הקבלנים, הבנקאים, התעשיינים והיבואנים. במסגרת מאמציו לשאת חן בעיני קהל בוחריו, בחר כחלון להשתלח באנשי המגזר וכינה אותם במקרה הטוב אינטרסנטים ובמקרה הגרוע בביטויי גנאי חריפים יותר.
על יצרני המזון הוא לחץ שלא להעלות מחירים. התוצאה תהיה שכבר אחרי הפסח תעלה תנובה את מחירי מוצרי החלב שבפיקוח, אחריה אסם ואחריהם שאר היצרנים. שר האוצר הבא צריך להפנים שהמילה "רווח" אינה מילה גסה בלקסיקון אבן שושן.
הציבור לא מטומטם אבל בהחלט מוכן לשלם את עלות תיקון המדיניות הקלוקלת. כולם מבינים שמישהו צריך לשלם את עלות הפרויקטים של מחיר למשתכן, העלאת שכר השוטרים, העלאת הקצבאות, הפחתת המכסים ושאר הפינוקים. את ההחלטות חייבים לקבל כמה שיותר מהר רגע לפני שנשמע מחדש את פעמי המדיניות הפופוליסטית.