הביטוי “הפיל והבעיה היהודית” נועד לתאר, מתוך הומור או לעג עצמי, איך אנו, היהודים, מנסים למצוא בכל נושא את הנקודה היהודית: האם היו ישראלים בין הנפגעים בפיגוע הנורא בסרי לנקה? ואם ישראלים אין, שמא יהודים? וההגירה המסיבית של מוסלמים לאירופה, זה טוב ליהודים או רע ליהודים?
יש בגישה הזאת רכיבים של דפוס התנהגות טבעי, המחפש בכל אירוע או תהליך את ההשפעה שלו עלינו, והשפעה זו קובעת את מידת העניין שלנו בנושא. אבל יש כאן גם יותר מזה: איזו נטייה אגוצנטרית, או אתנוצנטרית, הרואה בנו את המרכז. בבחינת “ירושלים - טבורו של עולם”, וכל התרחשות מוערכת על פי זיקתה אל המרכז הזה.
שנאת ישראל היא תופעה עתיקה מאוד. יהודים נרדפו רק בגלל היותם יהודים כבר לפני אלפי שנים. במצרים ובפרס ובאימפריה ההלניסטית וברומא, בארצות הנצרות והאסלאם. וידענו רצח המוני ועינויים ורדיפות והגליות, אפליה ונידוי והחרמות וגטאות. הדברים מוכרים וידועים לעייפה. ועל רקע זה מוכרת, ולרוב גם מוצדקת, הנטייה להאשים בכל דבר רע הקורה לנו את האנטישמיות: דה־גול הטיל אמברגו על ישראל במלחמת ששת הימים לא רק בגלל האינטרסים שהיו לצרפת בעולם הערבי, אלא גם כי התקשה לסבול את הניצחון האדיר שלנו במלחמה, וראה ביהודים “עם גאה ושתלטן”. אבל גם: צרפת העניקה לנו רק שתי נקודות באירוויזיון לא כי השיר שלנו היה רע, אלא כי הם סתם אנטישמים.
והיו יהודים שלא הצליחו להבין למה הגויים שונאים אותנו כל כך - עד שהתחילו לחפש בעצמם פגמים. אולי האנטישמיות נובעת מתכונות רעות שיש ביהודים? אולי מיליארדי האנטישמים לא טועים? זה אחד משורשיה של השנאה העצמית היהודית, האוטו־אנטישמיות הידועה לאורך ההיסטוריה, כאשר יהודים שהמירו את דתם, אמונתם ונאמנותם בגדו בעמם, נספחו אל אויבינו והפכו לגרועים שבשונאי ישראל.
למשפחת האוטו־אנטישמים שייכים כנראה גם בעלי העיתון וקובעי הדעה ב”ניו יורק טיימס”, שפרסם קריקטורה אנטישמית מכוערת, שבה מוצג טראמפ כיהודי עיוור וחובש כיפה שחורה מונהג בידי כלב עם פרצוף נתניהו ומגן דוד תלוי בצווארו. אחרי יומיים, כשהתעוררה הסערה, הבינו עורכי העיתון כי עברו את הגבול ופרסמו התנצלות.
מיליוני הקוראים הבינו בדיוק למה התכוונו הקריקטוריסט ועורך המדור. עורכי העיתון עצמם הבינו שמדובר באנטישמיות גסה ומכוערת. ורק אצלנו היו חכמים מחוכמים או מתחכמים מעוותים שלא הבינו ולא ראו בקריקטורה ביטוי של אנטישמיות צרופה.
כך למשל, זאב אנגלמאיר, שהיה מאייר הבית של "ידיעות אחרונות", ובחר לכתוב מאמר ב"הארץ" (המפיץ בארץ את "הניו יורק טיימס") שבו הוא מסביר כי זוהי רק "קריקטורה קלישאתית, מסוגננת יפה, בטח שלא אנטישמית. היא מתארת שני מנהיגים, האחד צועד כעיוור בעקבות רעהו. דימוי עוקצני, עם נימה מרושעת, בדיוק מה שצריך להיות בקריקטורה פוליטית". הצגתו של נתניהו ככלב היא בכלל מחמאה בעיני אנגלמאיר (כי כלב נקניק נחשב לכלב ציד מעולה), וגם "המגן דוד על הקולר של נתניהו מוצדק לגמרי, ויש סיכוי סביר שאם נתניהו היה צריך לבחור מה לתלות לצווארו, הוא היה בוחר בעצמו בסמל הזה”.
האם אנגלמאיר אינו מבין, או מעמיד פנים שאינו מבין, מה ההבדל בין אדם המגדיר את עצמו יהודי מתוך גאווה ובוחר לענוד לצווארו מגן דוד, לבין טלאי צהוב עם הסמל והכיתוב Jude שהוכרחו היהודים לשאת על בגדיהם? הוא רק מעמיד פני מטומטם או שהוא מתקרנף עם גל האנטישמיות העובר על העולם?
הנטייה העצמית שלנו ללעוג לכל אלה הרואים כל דבר מבעד למשקפיים של "הפיל והשאלה היהודית" גורמת לאחדים מתוכנו להיות עיוורים לחלוטין, גם כשהנושא כולו באמת סובב אותנו. לא לראות אנטישמיות גם כשהיא גלויה, חשופת שיניים, ארסית. לנגב את הרוק ולהגיד: זה רק גשם.
חיפוש "הבעיה היהודית" בכל פיל הוא כנראה לקח דורות, תוצאת הניסיון המצטבר של עם נרדף שלמד לזהות גם סימנים קלים וראשוניים של צרה מתקרבת. ומנגד התקיימו ומתקיימים בנו גם חיים מתוך הכחשת המחלה, עיוורון לאנטישמיות השוטפת את העולם, התקרנפות והיסחפות בזרם העכור. בין זה לאלה - עדיף להיות פיל יהודי מאשר קרנף אנטישמי.