המחשבה שח"כ בצלאל סמוטריץ' ימונה לשר המשפטים מוציאה מכולם הרבה מאוד מיצי קיבה. בצד אחד, יש מי שרואה במינוי כזה משום הזדמנות מצוינת להמשיך את המהלכים שבהם החלה איילת שקד. בצד השני, יש מי שמבוהלים מהאפשרות שסמוטריץ' יוציא לפועל את כל מה שהוא קורא לו כבר שנים, ויהפוך את המערכת על ראשה.
את ההתקפות ואת הביקורת על האיש ועל הדרישה שלו לקבל את תיק המשפטים, צריך לחלק לשניים. ישנה הביקורת העניינית והלגיטימית, שגם מי שמזדהה עם עמדותיו של יו"ר האיחוד הלאומי, לא יכול שלא להבין אותה. סמוטריץ' הוא אידיאולוג. יש לו תפיסת עולם ברורה. הוא לא מסתיר ממנה כלום. התוכניות שלו למערכת המשפט, והאופן שבו היה רוצה לראות אותה, הלא הם פרושים בדברי הימים של תוכניות הרדיו והטלוויזיה, מהרגע שכף רגלו דרכה לראשונה בפוליטיקה. מהמקום הזה, כל מי שאוחז בתפיסות אחרות, הפוכות מאלו של סמוטריץ', וחושש ממנו מסיבות עקרוניות, יש לו סיבות טובות לחשוש, וככל שהדיון סביב מינויו האפשרי מתנהל בסוגיות הללו, צריך לברך עליו.
אלא מה? שמהרגע שבו נכנס סמוטריץ' למערכת, והתחיל להבהיל את האגף הפוליטי שמנגד, נשלף לפי הצורך קלף נוסף, הנוגע למעצרו בתקופת ההתנתקות. שורה של עיתונאים הזכירו בתקופה האחרונה את הפרשה ההיא, כדי להסביר למה האיש מסוכן. למי אתם רוצים לתת את האחריות על המערכת המשפטית, הם שואלים. למי שהיה חשוד בפלילים? וכדי לנסות להעצים את האבסורד הצפוי בכניסתו למשרד ברחוב סלאח א־דין, מועלות שוב אותן תמונות שלו במדי אסיר חומים, ומצוטטים מיני ציטוטים מדיוני הארכת המעצר ההיא, ומצורף גם אותו סיפור - שסמוטריץ' טוען בתוקף, טענה שמעולם לא נסתרה, שמעולם לא נחשד בעניינו ומעולם לא נחקר בעניינו - שלפיו נתפס עם 700 ליטר דלק בכוונה לבצע פיגוע בנתיבי איילון.
נתון אחד קטן אך משמעותי כדאי להזכיר בהקשר הזה. לא רק שסמוטריץ' לא הורשע בפרשה הזו, שכל כולה נסב סביב חלקו בחסימת כבישים. אפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. 21 יום הוא ישב במעצר, ולאחריו שוחרר ונשלח הביתה. זהו.
בשבוע שעבר, בגיליון חג שביעי של פסח של "ידיעות אחרונות", התייחס אמנון אברמוביץ' לסיפור הזה, בטור שקיבל את הכותרת "שוק בצלאל".
"לקראת מינויו של בצלאל סמוטריץ' לשר משפטים או לשר לביטחון הפנים, חזרתי למקורותי", כתב אברמוביץ', "וקראתי שוב את בש"פ 7194/05 - פרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון על מעצרם של סמוטריץ' וחבריו לכנופיית החמישה".
"מעשה שהיה כך היה", ממשיך אברמוביץ'. "ב־2005 נעצרו החמישה בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע, לסיכון חיי אדם ולהמרדה. הם הובאו בפני שופט שלום. לאחר שהשב"כ הציג חומר סודי בפני השופט, הוא הזדעזע והשתכנע שיש להחזיקם במעצר. הם ערערו למחוזי. גם המחוזי סבר כך. הם פנו לעליון. 'מעשיהם מהווים סכנה לביטחון הציבור ולשלומו', כתב בית המשפט העליון. 'לא בחופש הביטוי ומחאה מדובר, אלא במעשים חמורים במיוחד'".
לאברמוביץ' גם היה הסבר לשאלה איך "ניצל" בסופו של דבר סמוטריץ'. גם כי הוא שמר על זכות השתיקה. גם כי השב"כ אינו מפעיל על יהודים אמצעים מיוחדים. גם כי ארגון הביון החליט לא לחשוף מקור מודיעיני. אברמוביץ', כאמור, איננו היחיד שמשתמש בפרשה ההיא כדי להכתים את סמוטריץ' ולנסות לפגוע בו. כמו בפעמים רבות אחרות, הוא הבולט והמנוסח מכולם.
נו, תגידו, אז מה הסיפור הגדול? אז עיתונאים הזכירו את הפרשה ההיא. למה זה חשוב כל כך? ובכן, זה חשוב כי מדובר במקרה אומלל שבו עיתונות פוליטית, שמתנכרת לתפקידה, מצליחה לקחת את המציאות ולהפוך אותה על ראשה. זה חשוב, משום שאם יש סיבה שבגללה צריך איש כמו בצלאל סמוטריץ' במשרד המשפטים - וזה לא באמת חשוב אם זה יהיה הוא עצמו או שזה יהיה יריב לוין, אבל זה כן חשוב שזה יהיה מישהו עם תפיסת עולם דומה - זו בדיוק הפרשה ההיא. ולכן הסיפור הזה מוציא אותי מהדעת.
כי אירועי ההתנתקות חיברו להם יחדיו עיתונות חולה מזה, ומערכת משפט חולה מזה, וסיפור מעצרו של סמוטריץ' מקפל בתוכו את נקודת המפגש בין שני אלה, ואת הסכנה הגדולה שמתרגשת על הדמוקרטיה כשהם חיים בסימביוזה. וניתוח של הפרשה ההיא, יש בו כדי ללמד הרבה מאוד על זו ועל זו. על העיתונות ועל מערכת המשפט.
רוב המעצרים במדינת ישראל מסתיימים בלא כלום. אנשים נלקחים מביתם, מבלים לילה, שניים או יותר בבית מעצר, בתנאים קשים, ודאי למי שלא מורגלים בהם, והולכים הביתה בלי כלום. נתונים שהציגה שרת המשפטים היוצאת, איילת שקד, לאחרונה, לימדו שבשנת 2017, מתוך יותר מ־60 אלף מעצרים, רק בכ־25 אלף מהמקרים הוגש כתב אישום. על הרקע הזה אישרה הממשלה לפני כמה חודשים את הצעתם של שקד ושל השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, להקים ועדה ציבורית לבחינת המעצרים לצורכי חקירה.
ב־99% מהמקרים שבהם אנחנו, בעיתונות, עוסקים בסוגיות מעין אלה, אנחנו עושים את זה בנימה ביקורתית כלפי מערכת אכיפת החוק וכלפי היד הקלה שלה על ההדק. שהרי כאלה אנחנו, בדרך כלל. מגוננים על האזרח מפני כוחו של הממסד, וחובטים במי שמחזיק אזרח נורמטיבי במשך 21 יום בתא מעצר, מדביק לו שורה של סעיפים מפחידים, ובסופו של דבר מודיע לו שאין בעצם שום טענה כלפיו, והוא יכול ללכת הביתה ולשכוח את מה שקרה.
העניין הוא שכאן, לפתע, התהפכו היוצרות. כאן, איכשהו, האזרח שבילה שלושה שבועות מיותרים במעצר שב"כ, כאילו היה מחבל, כשהחקירות שלו הן כולן סביב חלקו בחסימות כבישים - דווקא הוא נשאר עם כתם, בעוד השופטים שחתמו על מעצרו נותרים זכים ונקיים.
ולמה חשוב לחזור אל מעשה הימים ההם? כי כאז כן היום, ניתנת לנו הזדמנות לראות לאן יכולה להידרדר מערכת המשפט - זו שסמוטריץ' מבקש לתקן - כשעיתונות רעה מעניקה לה גיבוי.
באלף ואחת הפגנות נחסמים פה כבישים, בגיבויה של עיתונות שמגוננת על זכות המחאה ועל חופש הביטוי. כך בהפגנות של עובדים מפוטרים. כך במחאה החברתית. כך עם הנכים. כך עם יוצאי אתיופיה. כלפי כולם אנחנו יודעים להיות סלחניים. עד שהגיע סמוטריץ', שנגדו כאמור לא הוגש אפילו כתב אישום. כמה פוליטיים ועקומים אפשר להיות? כאמור, אפשר לריב עם סמוטריץ' על תפיסות העולם שלו, ויש בלי עין הרע על מה לריב. אבל להידרדר לתחתית הזו? ואולי דווקא השופט סלים ג'ובראן, שאכל את ערימת החשדות ואת אוסף הסעיפים שהדביק השב"כ לסמוטריץ', הוא שצריך להסביר איך איפשר לעצור אותו, על סמך מה שהתברר ככלום ושום דבר?
בצלאל סמוטריץ' לא היה היחיד שנחקר בתקופה ההיא בגין הפגנות וחסימות כבישים, כאילו מרד במלכות. כל מי שמדבר בשבחה של מערכת המשפט המהוללת שלנו, זו שיודעת להגן על זכויות אדם, ועל זכויות המיעוט, ועל חופש הביטוי, שילך לקרוא את המסמך המרתק שחיבר פרופ' בעז סנג'רו, על "ההתנתקות כמבחן לדמוקרטיה הישראלית... על טיפולן של רשויות אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - בהתנגדות להתנתקות".
מי שלא מבין למה נדרשה מהפכה ענקית במערכת הזו, שיעבור במסמך הזה, מקרה אחרי מקרה, דוגמה אחר דוגמה, החלטה אחר החלטה. 6,000 איש נעצרו בהפגנות המחאה בימים ההם (נגד 700 מהם הוגשו כתבי אישום), לקול מחיאות כפיים קצובות של עיתונות, שבחלקה הגדול תופפה בתופי טם־טם ועודדה את המשטרה להפגין יותר קשיחות ויותר עוצמה.
מערכת המשפט הקימה בתי משפט מיוחדים לדיון בחשודים עצורי התנתקות, כאילו מדובר פה בעבריינות שטרם נראתה במחוזותינו. בכמה מקרים הוכנסו לדיון עשרות עצורים יחד, ומעצרם הוארך באופן קולקטיבי, בלי שהשופט טורח לבדוק אחד אחד, כדי להבין נגד מי יש חומר מחשיד, ומי סתם עבר באזור והוכנס לניידת. מעצרים בוצעו לצורך הרתעה. אנשים שנמצאו בזירת הפגנה, ולא נקטו אלימות וגם לא נחשדו בנקיטת אלימות, מצאו את עצמם נזרקים לבית מעצר.
ולא רק בשופטי שלום עסקינן. השופטת איילה פרוקצ'יה שלחה ילדה בת 14 למעצר עד תום ההליכים. השופטת עדנה ארבל הגדירה זריקת צמיגים בוערים אל כביש שכבר נחסם קודם לכן לתנועת מכוניות, ואיש לא נסע בו כ"נשק חם". הנשיא אהרן ברק ראה בקריאה לחסום כבישים משום המרדה. השופטת דורית ביניש אישרה לעצור עשרות חשודים בחבילה אחת, ולהשאיר אותם במעצר קבוצתי, גם אם לא ברור מה כל אחד מהם עשה באופן פרטי. ילדים נעצרו באישור בית המשפט העליון, רק משום שהיו במקום שבו נחסמו כבישים. עילות המעצר, כולל של קטינים, הורחבו עד הקצה. עבירה של התקהלות בלתי חוקית הפכה עילה מספקת כדי לשלול מאנשים את חירותם.
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, היום שופט בית המשפט העליון, דחף בכל כוחו לאלימות המשפטית הזו. מזוז התייחס לכל חסימת כביש כאל עבירת אלימות חמורה, בניסיון להחמיר את הענישה עד מאוד. כשכמה ילדים עצורים ביקשו לאפשר להם להיבחן בבחינות הבגרות, התריס נגדם מזוז כי "מי שרוצה להיאבק צריך לדעת לשלם את המחיר ולעשות לעצמו את החשבון". כאילו לא היו ילדים. כאילו לא היו רק עצורים, שכלל לא הוגש נגדם כתב אישום.
מסמך פנימי של הסנגוריה הציבורית, שחשף אד אמוץ שפירא ברשת ב', מתח ביקורת קשה על הפרקליטות ועל בתי המשפט וטען כי "ישנה סטייה בולטת לחומרה ממדיניות המעצרים הקיימת בימים שבשגרה", וכי "המציאות מלמדת שקיימת אכיפה סלקטיבית של החוק על פי ההשתייכות הפוליטית". עד כדי כך. "הטיפול המשפטי בעצורי ההתנתקות מחזק את ההרגשה שהצורך להרתיע את המתנגדים לתוכנית ולסכל כל גורם שיפריע לביצועה, גובר על כללים בסיסיים הדרושים לניהול הליך פלילי תקין", נכתב במסמך, שהקפיץ את כל המערכת. בסנגוריה דיברו על "יד קלה על ההדק", האשימו את התביעה הכללית שיצרה "דינים חדשים" לצורך ההתנתקות, וסיכמו: "התחזקה התחושה כי מעצרי ההתנתקות נועדו להשתמש בנאשמים ככלי להרתיע אחרים".
למה חשוב כל כך לשוב ולהזכיר את כל זה? גם משום שמי שעמדו מאחורי ההתפרקות המוחלטת של מערכת המשפט מכל הערכים שלהם היא מטיפה בשגרה, הם אותם אלה שאנחנו מתבקשים בימי שגרה להצדיע לפעולתם לביצורה של הדמוקרטיה. גם משום שהם אותם אלה שעולים לשידור מדי כמה ימים, כדי להזהיר אותנו מפני האסונות שעלולים להביא עלינו שרי המשפטים של הימין.
קחו לדוגמה את שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא. לפני שנה ראיינתי אותו ברשת ב'. מצא הסביר אז למה חייבים בית משפט עליון חזק, שישמור עלינו מפני החלטות מסוכנות של הכנסת. "לפעמים חקיקה יכולה להיות שרירותית", הסביר. "לפעמים חקיקה יכולה לפגוע בזכויות אדם, חקיקה יכולה להיות בלתי סבירה".
"אחת החקיקות הכי פוגעות בזכויות אדם שאני זוכר", רעננתי את זיכרונו, "הייתה חקיקה שבה החליט ראש הממשלה לבוא עם שופל ולהרוס את בתיהם של עשרת אלפים אזרחים, שלא חטאו, ולא פשעו, ולא עשו שום דבר רע. זה הגיע לבית המשפט העליון, מגן זכויות האדם ומגן המיעוטים, ובית המשפט נכנס לשופל יחד עם ראש הממשלה. איזו הגנה הייתה שם על זכויות האדם?".
מצא, בהתייחסו להתנתקות, הוציא את המרצע מהשק. "היה מדובר אז באקט פוליטי, שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור. רוב חלקי הציבור תמכו במהלך של אריאל שרון לפנות את גוש קטיף וצפון השומרון... ציפו שהעניין הזה יביא לאיזשהו הסדר מתקבל על הדעת עם הפלסטינים. זה היה אקט פוליטי מובהק ובית המשפט העליון בדרך כלל איננו מתערב בחקיקה שיש לה אופי פוליטי מובהק". אתם מבינים? תראו איך מערכת המשפט התנהגה בתקופת ההתנתקות, תראו איך הייתה מוכנה לדרוס ברגל גסה את כל מי שעמד בדרכה של תוכנית שרון, ולו כדי להביע את מחאתו, ותבינו את כל התורה כולה על רגל אחת.
איך כל זה התאפשר אז? כאן אנחנו חוזרים בחזרה לסמוטריץ' ולטור של אברמוביץ'. זה התאפשר בזכות עיתונות שבמקום למתוח ביקורת יומיומית נוקבת על מערכת המשפט, חיממה את האווירה בעצמה, כשהיא מלעיטה את כולנו בהמצאות שקריות שונות ומשונות על כוונות של המתנחלים לרצוח חיילים, לירות עליהם, לשפוך עליהם שמן רותח, ולשסות בהם כלבי טרף. אותה עיתונות, ופעמים רבות גם אותם עיתונאים, ששתקו אז נוכח עוולות מערכת המשפט - הם אלה המזהירים אותנו כעת מהסכנה הצפויה לנו אם מישהו רק יעז לגעת במערכת הזו.
בדיוק בתשובה לעיתונות כזו, ובדיוק בגלל מערכת משפט כזו, צריכים לשבת במשרד המשפטים שרים שינערו את המערכת. יכולים לקרוא להם בצלאל סמוטריץ', יכולים לקרוא להם בכל שם אחר. מה שחשוב הוא שמה שהיה - לא ישוב להיות.