בסוף השבוע האחרון, בחדשות השבת בערוץ 12 תועד ביקור של הזמרת נועה קירל עם אביה במחנה השמדה שבו נספו כמה מבני משפחתה. השניים הדליקו נרות נשמה, נשאו תפילה ודנו בין השאר בקושי ההולך וגובר בכל מה שקשור להנצחת השואה בקרב בני נוער. הכתבה הייתה מרגשת ובעיני גם חשובה, ובמהלכה קירל הבהירה שהדור הצעיר כיום יודע מעט על הטרגדיה הגדולה של עם ישראל.
רבות דובר על כך שהצעירים חווים את העולם אחרת לחלוטין מאיתנו. בגלל הרשתות החברתיות, ההתמכרות לטלפון הנייד, התנודתיות הבלתי נתפסת והבוז למבוגרים, הפער בינינו (ולשם הטיעון אכתיר את עצמי, ללא שום זכות ערעור דמוקרטית, כקשיש) עצום.
באחד ממופעי הקאמבק השנויים במחלוקת שלו, אחרי שנחשף שהטריד מינית והתנהג באופן בלתי נאות, הקומיקאי לואי סי. קיי. תקף את ילדי המילניום ולעג לרכרוכיות שהם מפגינים ולזלזול המתמשך שלהם בעבר. אפשר להוסיף לכך גם חוסר מתסכל בידע אמיתי, שלא נשלף בן רגע ממחסני גוגל. זו, אגב, לא אשמתם. מי שצורך תרבות ואת חומר הבעירה האינטלקטואלי של חייו דרך בייטים של מידע באורך שניות ספורות ובטקסט שאינו יותר ממקצב זריז, מוצא את עצמו בעולם צר ומצומצם.
אף על פי שמדובר בצעירים קוסמופוליטיים לכאורה, שמחוברים לעולם הגדול בלחיצת כפתור, בסופו של דבר, הכמיהה שלהם מסתיימת בקים קרדשיאן ובשלל אטרקציות בסגנון הזה. וכמשל נאמר שהעיתון, הספר, השיח וההרצאה הלכו לעזאזל ונותרנו עם שעבוד אינסטגרמי אינסופי.
זו עמדה ארכאית, אבל אם תבדקו כמה צעירים פגשתם בשנים האחרונות שהקדישו זמן לשאלות עמוקות ולעיסוק מחשבתי על פני שיטוט בסטורי במרדף אחר מעללי כוכבן כזה או אחר, תמצאו שמעט מאוד. לחלל הזה נכנס פרויקט חדש: "הסטורי של אווה".
השבוע, בהשקעה כספית ניכרת, הושק חשבון אינסטגרם שמתבסס על סיפורה האמיתי של אווה היימן, צעירה יהודייה בת 13 מהונגריה, שתיארה ביומנה את החיים תחת הכיבוש הנאצי. מפיקי המיזם עיבדו את הרגעים שהנציחה לסטוריז מרשימים. התוצר יפה, וניכר שהושקעה בו מחשבה רבה ושהכוונות טובות. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו בירך על המוגמר והפנה את הציבור לעלעל בו.
אצלי, למרבה הצער, העניין מעורר אי־נחת. בין שלל המדיות החברתיות, אינסטגרם הוא השטחי והאסקפיסטי מכולם. הטרנדים הלוהטים בו הם ביקיני, גופות חטובים, ריבועים מסוקסים, הנצחת חיי עושר מופלגים ומנקרי עיניים, הומור פשוט וגס ואפקטים מטופשים ומשעשעים שמרוקנים לחלוטין את המוח וגורמים לך להעלות חיוך. הכל מלווה בכיתוב עבה ובוהק ובכמות אדירה של מסחור. זה נחמד וממכר, כמו סוכר וממתקים שברור שאסור לצרוך בשל הנזק שהם גורמים ובכל זאת קשה לסרב לטעם.
בשל הפופולריות הזו בחרו מפיקי המיזם להשתמש באינסטגרם, במטרה להגיע לאותו קהל מרוחק. נדמה לי שיש דברים שפשוט אין היגיון בחיבור ביניהם. בהמשך לקו המחשבה של יוצרי "הסטורי של אווה" אשאל האם עליית הנאצים לשלטון תידחס לסטורי אחד ויחיד שיכלול את חוקי הגזע, ליל הבדולח ושריפת הספרים, או שמדובר בלפחות שלושה? כי העומס הזה עלול לגרום לאנשים לברוח מהשטף ולא להמשיך הלאה.
ובכלל, האם המסע ברכבות למחנות המוות יעוטר באייקון של סמיילי עצוב? ואולי רצוי לעטוף את העשן המיתמר מהמשרפות בפילטר "בואנוס איירס" להעצמת האפקט הדרמטי ולגריפת לייקים? זה נשמע רע וציני, אבל בפועל זה בהחלט יכול להגיע לשם. השילוב הזה אולי יגדיל את המודעות, אבל ייצר תוצאה רדודה וסכרינית שתהפוך את השואה לערך שאפשר להגות בנשימה אחת עם אירוע מיוחצן, אימון מיוזע במכון כושר וצילום של אוכל במסעדה יפנית אופנתית.
ולגבי הטיעון שזו דרך לקרב את הדיון והמודעות לצעירים: אם נפעל רק על פי הפופולריות של הפלטפורמה ונתעלם מהמטען הנוסף שהיא מביאה עמה, מה ימנע מאיתנו לייצר לדוגמה פוגים או פוקימון ב"רוח" השואה? הרי גם אלו דברים שילדים נוהים אחריהם? ומה לגבי משחק מחשב אלים או הרפתקני שבו יהודי מבקש לשרוד במחנה?
בניגוד לכללי הברזל בעולם הפרסום, לא הכל מסתכם בפריצה לתודעה ובהכרה, חשוב גם מה מגיע לצדה. אחרת את השואה ומשמעותה ינפנפו לסטורי הבא באותו כובד משקל ומחשבה שבהם עוברים לתמונה הלוהטת של הזוכה האחרון בתוכנית הריאליטי החמה של העונה.