מריו פוזו היה בן 76 ובריאותו רעה כאשר ערכתי תיאומים אחרונים כדי לראיין אותו באחוזתו בלונג איילנד, ניו יורק, מול רעייתו ושומרת הסף שלו קרול ג'ינו. זה לא היה קל. פוזו התנזר מעיתונות 19 שנים עד סמוך לבכורת המיני–סדרה "הדון האחרון" ב–CBS והופעל עליו מכבש לחצים לספק את הרפליקות הרגילות על "המאפיה ואני". "הדון האחרון", למי ששכח, ובצדק, עסק במשפחת הפשע הפיקטיבית קרליקיוזו, בהשתתפות דני איילו, קריסטי אלי וג'ייסון גדריק. הספר הזה היה אחיין של "הסנדק", והוא אושפז בגיל צעיר והוסתר מעיני המשפחה בשל קשיים מנטליים. לרבים יש אחיין כזה.



פוזו העדיף ראיון טלפוני, ולי היה ברור כי אינני כשיר אודיולוגית להתמודד עם מלמולו בערוב ימיו. התעקשתי על ראיון פנים אל פנים כדי להיות מסוגל לקרוא את שפתיו. לא היה צריך חלילה לטוס מישראל. גרתי בסקרסדייל, מרחק נסיעה קצרה. ג'ינו הייתה האחות שסעדה את אשתו של פוזו עד מותה מסרטן, והוא התרגל לנוכחותה הנעימה. היא הייתה צעירה ממנו ב־20 שנה, אבל מי סופר. פוזו היה בעל תיאבון גדול והדוניסטי בכל תחומי החיים. התיאבון המופקר הזה עשה אותו לבעל חוב הנרדף תמיד בידי נושיו. האבחנה העיקרית שלו הייתה התמכרות להימורים ולאוכל. כל חייו היה חייב כסף והעול המעיק הזה גרם לו להאמין בחיבור המשתלם בינו ובין מכונת כתיבה.



פוזו היה מזן הסופרים - אותנטיים או בדאים - שנותנים לך להרגיש שכל רגע שבו הם נלקחים ממלאכת הקודש המכונה הקלדה ומזייפים במכסת המילים היומית, גורע מרמת חייהם. בסוף הסכמנו על פגישה בביתו. הבית היה בתחילה צנוע, אבל במרוצת הזמן ותזרים המזומנים הגובר, נוספו לו חדרים רבים, באופן שרירותי וללא שירותי ארכיטקט צמרת. במרכזו היה מטבח רחב ידיים שבו העמידה ג'ינו סירים גדולים של רוטב הפסטה האהוב על פוזו. שניים מחמשת ילדיו התגוררו בבית. חדר העבודה שלו היה בקומה השלישית ואליו עלה במעלית מיוחדת שהותקנה עבורו.





לא תמיד זה היה כך. אחרי שני רומנים, "הזירה האפלה" ו"הצליינית בת המזל", שזכו בביקורות טובות בדרך כלל אבל לא נמכרו, הסתגר פוזו במרתף באחד מבתיו הקודמים - ובו שולחן קטן, מכונת כתיבה וחלל קטן שלא הספיק לו לרווח את מרפקיו - ולקול נקישת כדורי הביליארד שילדיו שיחקו בחדר סמוך, דרש פוזו שקט כדי שיוכל לכתוב את רב־המכר הגדול שלו. הילדים גיחכו. אחרי שני ספרים ועם חוב של 5,000 דולר שצבר בלאס וגאס, איש לא המתין לנס. במהלך שיחה לוחצת עם המו"ל שלו, הבין פוזו שלא נותרה לו ברירה, וכדי לגעת בכסף גדול נגזר עליו לכתוב על המאפיה האיטלקית.



משך כל חייו וגם בשיחה בינינו טען פוזו שלא הכיר אף אחד במאפיה, לא היה מעורה בפועלה ומשפחות הפשע הגדולות היו זרות לו. הוא לא רצה לכתוב על המאפיה מחשש שיוציא דיבה על המהגרים האיטלקים לאמריקה. אבל בין ועדת קיפובר שחקרה את הפשע המאורגן למסמכי ואלאצ'י וגילויים אחרים, פוזו נסחף ונכנע. מה שהרעיש ועורר תמיהה ב"הסנדק" היה הדמיון הרב בין הפרטים המבצעיים, ההתנהגותיים והפולקלוריסטיים שהציג פוזו בספר ובין האתוסים הסודיים של הקוזה נוסטרה. סמי "השור" גרוואנו, המחסל שהסגיר את חבריו, טען שלא ייתכן שפוזו לא היה במאפיה או לפחות דייר קבע באחד ממועדוני החברים האפלוליים ב"איטליה הקטנה".



***



בטרילוגיית "הסנדק" של קופולה אני צופה לפחות פעם בשנה; צפייה פולחנית רוויית יין איטלקי, אנטיפסטי ופסטה וקאנולי לקינוח. לפעמים גם גראפה. בשם האמת האומנותית, אין מנוס מלהודות שהצפייה הארוכה והמפרכת אינה נטולת מהמורות ורגעים מאכזבים של נפילת סוכר ומתח. הטרילוגיה ערוכה באופנים שונים כל כך ובמבנים כרונולוגיים מתחלפים לעומת גרסאות המקור, שהנאה די מובטחת. פוזו השתתף בכתיבת שלושת התסריטים, ומרוב שהוא וקופולה הרעיפו מחמאות פומביות איש על רעהו, הם הסתירו את חילוקי הדעות המהותיים והעקרוניים שהתגלעו ביניהם. קופולה היה יוצר קולנועי צמוד לערכי משפחה ומתנזר מחומרים בעלי נופך מיני ואנטומי. פוזו, לעומתו, היה חובב של תאוות בשרים, בשר חי או מבושל, וחלק ניכר מהזמן הסביר לו קופולה מדוע הסטיות הפטישיסטיות שלו אינן יכולות להגיע למסך.



את הספר לא קראתי לפחות 40 שנה וחזרתי אליו במהדורה החגיגית שראתה אור במלאת לו 50 שנה, ב–10 במרץ השנה. יש ל"הסנדק" הקדמות חדשות ומהללות, ובכללן של קופולה, וסוף דבר חדש, אבל אחרי חבטות הפתיחה המתאמצות מדי פוגש הקורא כותב עילג, מוטרד מזוטות, שדעתו מוסחת פעמים רבות מדי ועינו משה מהכדור. פוזו אינו מאכלס את השורות הקדמיות של הספרות האמריקאית. למרות ההד המתמשך של רב־המכר ההיסטרי, שמכר עד היום כ–15 מיליון עותקים במהדורת כיס ושחלקים גדולים ממנו נכנסו לז'רגון המדובר של חיינו, יש למקם את פוזו ביציע של ג'ון גרישם, מייקל קרייטון, טום קלנסי ואחרים. סופרים ששינו את האופן שבו אנו קוראים ספרים והוסיפו דונמים רבים לשטח המחיה שלנו. ויטו קורליאונה ובניו שייכים לשמורה של הדינוזאורים מהמאפיה והאנליסטים מה–CIA. הם מובנים לנו יותר בשל האתוס המשפחתי הממסגר את העלילה. אנחנו מבינים כיצד אימץ ג'ון גוטי את סגנון החיים שפוזו ייחס למאפיה.



"הסנדק" אינו ספר טוב. הוא מרתק בגלל הצוהר שהוא פותח לנו לסגנון חיים שלא הכרנו ומהלך עלינו קסם מעוות. אין לפוזו בעיה לרדת מהכביש המהיר ל–50 עמודים שעניינם הפות הגדול מדי של לוסי מנסיני והצורך הנואש להקטין אותו כירורגית כדי שתצליח בחיים. זה דיון דוחה ומיותר בדיוק כמו המעקף לסיפורו של ג'וני פונטיין, הזמר שדמותו מבוססת על פרנק סינטרה, שהוא נעבך נטול מוטיבציה בחייו האישיים ובעל ואב פתטי.



פוסטר "הסנדק" מתוך "מעריב"
פוסטר "הסנדק" מתוך "מעריב"



הספר מלא כאלה וטוב עשה קופולה כאשר התעלם מהם בעת כתיבת התסריט. אני האחרון שיגרע מכישורי הבימוי של קופולה במלאת לו 80, אבל מי שקורא את "הסנדק" אחרי שצפה בטרילוגיה, מגלה שהדיאלוג כולו נלקח מהספר כפי שנכתב, וכי קופולה השתמש בנרטיב של פוזו בתור הוראות בימוי. מאלף להיתקל בזה. קופולה תלש את עמודי הספר, הדביק אותם על דפים לבנים גדולים ובנה את התסריט על פי הערות ושינויים ששרבט על העמודים. כדי להגיע לסיעור מוחות עם פוזו שדעתו הוסחה בקלות, הוא ניתק אותו מסביבתו הטבעית ומהפיתויים שמשכו בשרוולו.



שלושת סרטי "הסנדק" הם נכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית. קופולה מיצה את תרומתו אחרי התרעומת שעורר "הסנדק 3", שעה שפוזו היה מוכן להמשיך הלאה. בראיון איתו הבהיר לי פוזו שאחרי טלפון (ומקדמה) משרי לנסינג, נשיאת פראמאונט, הוא התיישב כחייל ממושמע לכתוב את "הסנדק 4". השמועה הגיעה לאוזני קופולה. "החלו לעוף הטלפונים הרגילים", אמר פוזו, "פרנסיס צלצל ואמר שהוא בפנים. כתבתי בהבנה שפרנסיס יצטרף אלי בהמשך, אבל הוא השתתק ולא שמעתי ממנו שוב".



אתה חושב שיש מקום ל"הסנדק" נוסף? שאלתי. "אם לא הייתי חושב כך לא הייתי כותב", אמר פוזו. אז איפה התסריט? "כשהבנתי שהסטודיו התקרר הנחתי את התסריט בצד". מה יש לך ביד? "חצי תסריט בלבד. אני לא נוגע בו ולא פותח אותו. אם אשמע מהם אחשוב על כך מחדש. בהוליווד אינך עושה דברים על דעתך. בעיקר לא בגילי. אין לי הרבה זמן לכתוב, ואני מתכוון לנצל אותו לכתיבה שתראה אור ולא למגירה".



לעולם לא אסלח למתרגם הראשון של "הסנדק" לעברית, שקרא למייקל קורליאונה "מיכאל". התרגום היה לא פחות מנורא, אף שחייבים להודות ביושר שהעברית של תחילת שנות ה–70 לא הייתה ערוכה להכיל את פוזו. תחשבו על כל האמירות והשליפות המהדהדות שתרם פוזו לחיינו. כאשר שאלתי את קופולה מי אחראי למה בסרטים, הוא הפנה אותי לספר. לא בשל נדיבות או אצילות, אלא משום שהכל נמצא ב"הסנדק". אדום על גבי לבן. "לוקה בראזי הצמיד אקדח לראשו, ואבי הבטיח לו שאו מוחו יהיה על החוזה או חתימתו"; "מר קורליאונה מתעקש לשמוע חדשות רעות מהר"; "לוקה בראזי ישן עם הדגים"; "אני לא רוצה שאחי ייצא מהשירותים רק עם הזין ביד"; "אתן לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה".



בספר אומר קלמנצה "קח את הקאנולי". "תשאיר את האקדח" נוסף בתסריט. היו ימים.



***



ב–1970 מכר "הסנדק" יותר עותקים מ"מגרש השדים", "סיפור אהבה" ו"מלתעות". פוזו זכה בשני אוסקרים על שני "הסנדקים" הראשונים. אבל ההצלחה לא הסתירה את הסטיות הקטנות שלו. כמו חיבתו לנוזלי גוף, חומרים והפרשות. היו בספר שלוליות וכתמים של שתן, דם, זרע, צואה, חלקי עצם ומוח. לפוזו היה פֶטיש לסוגרים בגוף, ואלה תמיד נפתחו ברגע המוות. גם אם התיאור נכון אנטומית ופתולוגית, הוא אינו הכרחי להעביר את החוויה. אצל פוזו מתו בשלוליות של נוזלי גוף.



ב"ניו יורק טיימס" נתנו לכתב הספורט דיק שאאפ לכתוב על הספר. "פוזו עושה תרגיל נאה", כתב שאאפ, "ויטו קורליאונה שלו גבר סימפתי, דמות נוגעת ללב, חצי שודד, חצי רובין הוד. מבלי לכסות את פשעיו, פוזו כותב דמות אמינה שמניעיה מובנים". שאאפ מצא דמיון בין מייקל לאלכסנדר פורטנוי, גיבור ספרו של פיליפ רות' שיצא אותה שנה. "מה שרות' עשה לאוננות", כתב שאאפ, "עשה פוזו לרצח". ניק פילג'י, סוכן סמוי של ה–FBI וסופר, כתב: "פוזו מדגיש את הקוד המסוים של כבוד בין פושעים ולא את התמרונים התאוותניים שלהם. הספר עוסק בתחושה חזקה של משפחה ובערך של נאמנות מעל לכל. החשוב ביותר: הוא מאניש אותם במקום להוקיע".



אחרי הצלחתו הגדולה שחה פוזו בבריכה של שמפניה. אפילו הוא התקשה לחסל את התמלוגים שזרמו מהספר ומהסרטים. בין לבין כתב תסריטים נוספים ובהם "סופרמן". עם הסיגר הנצחי שנהג ללעוס, משקפי הקרן השחורים ופרצופו המעוך נשאר פוזו הילד מהשכונה ולא עף גבוה מדי. את זיכרונותיו וחוויותיו מכתיבת "הסנדק" כתב בספר תחת השם "מסמכי הסנדק", ועל עותק משומש ומתפורר שלו שילמתי 30 דולר כדי לעלעל בו. "כל פעם שהסנדק פותח את פיו", כתב פוזו, "בראשי אני שומע את אמי... יש בי גוון מאצ'ואיסטי. חייתי את חיי כשוביניסט גברי מהסגנון הישן. מעולם לא החלפתי חיתול או הוצאתי את הזבל".



פוזו היה חבר במועדון אכלנים ניו יורקי בעל שמות שונים שבו היו שותפים ג'וזף הלר, מל ברוקס וספיד ווגל. לפי העניין הם אירחו את קרל ריינר ואחרים לארוחה שבועית. תמיד בניו יורק, תמיד במסעדות בינוניות ומטה שרק הם הכירו באיכותן. פוזו התנזר ממנות אקזוטיות ונצמד לאורז ואטריות, טעמים שהיו מוכרים לו מהבית. את המוטו שלהם ניסח הלר: "אני מעדיף ארוחה רעה במסעדה על פני ארוחה טובה בבית. כאשר אוכלים בחוץ עם חברים, זו מסיבה. אני מעדיף ארוחה בינונית גדולה יותר מארוחה טובה ומנות קטנות". הלר חלה במחלה שגרמה לו לשיתוק ארוך והיה על סף מוות. הוא התאושש וכתב ספר המשך ל"מלכוד 22".



פוזו היה חולה לב שלא סר להוראות רופאיו, אף שקרול ג'ינו השגיחה עליו מקרוב. אם בודקים את פשר המשיכה ההדדית בין שני מיזנתרופים נרגנים כהלר ופוזו, אי אפשר להחמיץ את הדמיון המסוים מאוד בין יוסריאן ומייקל קורליאונה. "מלכוד 22" הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו על האבסורד שבמלחמה.


"הסנדק" אינו אחד הספרים החשובים אלא בין המבדרים שבהם. יוסריאן ומייקל הם יוצאי מלחמת העולם השנייה, שהגדירה אותם. שניהם מתקשים לתפקד בסביבתם הטבעית ומביאים את הקשר שלהם לעולם לידי אבסורד. שניהם שקרנים מדופלמים. יותר מהלר, נכשל פוזו לעבור את ההישג המיוחס לו ב"הסנדק". הוא כתב את "הסיציליאני", "אומרטה", "הקנדי הרביעי" ואחרים, אבל רובם מחזרו את עברו והסגירו את העובדה שהיה יותר נפח מאשר צורף.



פוזו מת בן 78, שנתיים אחרי הפגישה בינינו. זה היה אחד הראיונות האחרונים שנתן. "הסנדק" וספריו האחרים עונים להגדרה של Pulp Fiction, ספרים הנדפסים על נייר באיכות ירודה שהיה פעם הכינוי לספרי בלש זולים. בז'אנר הזה הוא בליגה של ג'ים תומפסון יותר מאשר של דאשיל האמט וריימונד צ'נדלר. ישן עם הדגים כשהוא עטוף בעיתון.