בשבוע שעבר התברר שראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים לשחרר שני אסירים סורים עבור החזרת גופת החלל זכריה באומל ז"ל. נתניהו התעקש שלא מדובר בעסקה אלא במחווה. והם אינם מחבלים, אלא אסירים עם עצימות חבלנית מועטה. מבקריו טוענים שזו אינה סתם מחווה ובטח שלא מתנה - אלא דיל שנרקח מראש. הוא החזיר את החלל לפני הבחירות, וישלם בשני אסירים אחריהן. כלומר, מדובר בעסקה בהקפה, קח עכשיו ושלם אחר כך. לא היה כאן ויכוח על מהות ולא על עובדות, אלא רק על מינוחים והגדרות.
ולעניין אחר ומשמח יותר: כשגל גדות נבחרה לייצג את הוט בקמפיין החדש היא אמרה: "אני שמחה לייצג את הוט בישראל, אני מרגישה שמתקיים בינינו חיבור סביב ערכי החדשנות, היצירה והגאווה בישראליות שלנו ובמה שאנחנו מייצגים". אלה מילים נהדרות ומקסימות שעלולות אפילו לרגש את השומע, שאומר לעצמו, איזה מדהים שיש חיבור ערכי בין הוט לגדות. איזה יופי שיש בעולם הזה שני גופים תמימים שמתחברים יחדיו סביב "היצירה", "הגאווה" ו"ערכי החדשנות", כי הרי יש בזה רק טוהר נקי של חיבור אמיתי.
אבל כמו במדינה כך גם בעסקה: שתי גדות לאמת - זו שלנו, זו גם כן. הדעת נותנת שמאחורי ההצהרה הקוסמית והמעט רוחנית הזאת היו מעורבים עשרות סוכנים של שני הגופים שעמלו והתכתשו ביניהם, יחד עם עורכי דין ממולחים משני הצדדים, שדנו על תת–סעיפים בחוזה שמנוסח בעורך דינית שוטפת, ובו נכתב כביכול ולכאורה ש"הואיל וגדות היא כוכבת בינלאומית שנותנת את שירותיה, היא תקבל סכום כסף בתשלומים שווים לפני ואחרי הצילומים ושחברת הוט תעשה שימוש בתמונותיה ובדמותה הציבורית לתקופת זמן מוגבלת וכו'".
אני מניח שלא היה בחוזה הזה שום זכר לחיבור סביב ערכי הישראליות, אלא הוא ביטא עסקה כספית נקודתית של שני נותני שירותים שרק מעוניינים להרוויח יותר. אחרי שהקמפיין ייצא, בוודאי הוט וגדות יבחנו את הצלחתם על ידי גידול בהכנסותיהם. הקהל מצדו יוזמן לפתוח את הכיס ולהיות מנוי של הוט, ולצפות עוד בגדות, ולשלם עוד עבור שני הגופים ה"ערכיים" האלה, שרק עסוקים ב"גאווה ישראלית" וב"מה שאנחנו מייצגים". כלומר, הייתה עסקה, השאלה היא רק איך מכנים אותה, איך מגדירים אותה, באילו מילים משתמשים כדי לתווך אותה.
המלחמה על הטרמינולוגיה לא עוצרת אצל גל גדות. לאה גולדין, אמו של סגן הדר גולדין, חושבת שלא בכדי שוכחים את בנה ואת סמ"ר אורון שאול. העדות לכך, לפי טענתה, היא בכינויים שמצמידים להם בתקשורת בעידוד מכוון מלמעלה. "הכל זה מילים מכובסות", היא טענה בראיון לגל"צ ביום ראשון. "הניסיון לכלול את הדר ואורון במסגרת חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע הוא שקר וכזב, הרי יודעים בדיוק מי חטף אותם ואיפה הם נמצאים".
עושה רושם שהמלחמה של לאה גולדין על המילים היא מלחמה חשובה שאין לה קהל. כבר כמה שנים היא מציעה - יותר נכון מבקשת או אפילו מתחננת בפני התקשורת - להשתמש במונחים אחרים, לשנות את הכינויים, להחליף דיסקט - אבל אף אחד לא שומע. או יותר נכון לא מקשיב. אני עוקב אחרי ראיונות עם לאה גולדין, משום שאני מתעניין במלחמתה אך גם בדרישתה.
שפה יוצרת מציאות, זה ברור, וגולדין - באמצעות התקשורת - מנסה לשנות את התודעה שלנו. הרי אם מדובר ב"גופות" שנמצאות שם בעזה, קל לנו יותר לוותר עליהן. איזו מחאה חברתית תתעורר בשביל גופות? לפי ויקיפדיה: "גופה הוא גוף מת שהיה שייך ליצור חי. אחרי המוות הגופה מתחילה להיאכל על ידי חיידקים וחרקים". יש למילה קונוטציה שלילית.
סביר להניח שאם היינו עושים סקר בעם בשאלה מי בעד להחזיר גופות, הרוב היו מתנגדים. לעומת זאת, גולדין מבקשת להשתמש במילים כמו "חיילי צה"ל" או "שבויים". מי ששומע אותה יכול לזלזל בדקדוקי הלשון האלה, ולהגיד: מה זה משנה איך מכנים אותם - השאלה אם עושים מאמצים להחזירם או לא. התשובה היא שהמילים הן כל מה שיש לה כרגע. ואם המילים ישתנו - המציאות תשתנה. כשהדר יחזור, הוא ישוב להיות הבן של לאה ושמחה, וכל הכינויים, השמות והתארים שמנסים להלביש כדי לטשטש את המציאות, יוסרו מעליו.