שליטה בעזה תהיה פשוטה יותר ומסוכנת פחות מהמצב הנוכחי

אפשר היה להניח שאחרי ארבעה אזרחים הרוגים, מאות טילים, טיל נ"ט קטלני, ואחרי שרכבת ואוטובוסים נמצאו על הכוונת, ייפול סוף־סוף האסימון. אפשר היה לצפות שהסחיטה של ישראל על סף האירוויזיון ושהפיכת העורף לחזית ימחישו מה באמת חייבים לעשות. אבל שוב, כל זה לא קרה. 
 

ראש הממשלה, ראשי האופוזיציה, מנהיגי הצבא - כולם חוזרים על אותן מנטרות עבשות, אימפוטנטיות, ממחישים שהישועה תבוא רק אחרי הקטסטרופה הגדולה. כמו בשואה, כמו במלחמת העצמאות, כמו בחומת מגן, הראש ייפתח רק אחרי המכות הכואבות באמת. אין לנו מנהיגות אזרחית וצבאית שמסוגלת לתקן את התוצאות הרות האסון של אוסלו וההתנתקות. 
 

בימים שאחרי הפסקת האש האומללה החדשה מול חמאס, הכו בנימין נתניהו ומקורביו על החזה וחזרו על אותן התרברבויות אומללות: הנחלנו מכה כואבת, שינינו את המשוואה. ראשי האופוזיציה שפכו אש וגופרית על הכישלון והביזיון, אבל ליוו את ההבחנות הנכונות בחטא החמור מכל: מקסם ה"פתרון המדיני" עם האויבים מרמאללה. כאילו לא עברנו פוסט־אוניברסיטה באשליות המסוכנות הללו. ובד בבד נשמעו הדלפות אנונימיות של בכירים בצה"ל, שטרחו ללחוש לכתבים כי "ללא פתרון מדיני השקט שברירי". במקום שנשמע את האמת - שללא פתרון צבאי לא נוכל להמשיך לחיות כאן - אנחנו שוב מקבלים פוליטיקאים משמאל במדים. 

 

על הכף הייתה מוטלת השבוע המשימה הלאומית החשובה מכל: האירוויזיון. ואולי חבל שלא ריסקו לנו את קודש הקודשים הזה, שמסתבר שהוא קדוש בהרבה מהמשך השיתוק והאימה של חצי מדינה. אולי מה שלא עשו אלפי טילים, שלא לדבר על ההרוגים והנזקים הכלכליים, היה עושה ביזיון אירוויזיון אחד.  
 

כי לא צריך הרבה כדי להבין מה חייבים לעשות, רק הסקת מסקנות ללא מורא מהעובדות הברורות. הסיבוב האחרון המחיש יותר מכל את המלכוד שאליו הכניסו אותנו גאוני השלום וההתנתקויות: הישות שאפשרנו להקים בעזה, כמו הישות שהקמנו ברמאללה, רוצה לחסל אותנו ולבוא במקומנו. לכן היא מנצלת כל משאב כדי להתחזק צבאית. הכלכלה והרווחה לעם שלה הן אחרונות במערכת השיקולים אצלה. כל האמצעים כשרים במערכה להתחזקות כדי לנצח אותנו. והנה, כל חיזוק כזה מקנה לאויב העזתי יכולות משופרות לשבש לנו את החיים, להרוג בנו, לקשור לנו את הידיים ולהקהות את מוח ההנהגה.
 

רמות הסיוט הולכות וגוברות. זמן רב הם החזיקו את דרום הארץ כבן ערובה, עכשיו גם את תל אביב ובנותיה. ומכל סבב הם מתעצמים ומסכנים אותנו יותר. מקשים עוד יותר על ההתמודדות העתידית איתם. לכן רק כאשר ניטול מהם את האופציות הצבאיות נוכל לחזור לחיות. ומנגד, ככל שנמשיך להשלות את עצמנו שניתן להסדיר ולהכיל, נעלה את רמת הסיכונים של הסיבוב הבא - עד לאיום קיומי. 

ואגב, הלקח הזה נכון ביהודה ושומרון עוד יותר מעזה. כי אין כל הבדל בין יעדי פת"ח לחמאס, פרט לרמת העצמאות והאמצעים הצבאיים שיש בידי כל אחת מהישויות העוינות הללו. רק תארו לעצמכם מה היה מתרחש בלב הארץ לו היו בידי אבו מאזן הטילים והאמצעים שיש היום ליחיא סנוואר.  

לכן יהיה צורך לעקר את חמאס מכל יכולת צבאית או להפסיק את קיומו. זה לא יהיה קל, הודות לשמעון פרס, יצחק רבין ואריאל שרון, אבל זהו המתכון שלנו לחיים. כדי להשיג את זה ניאלץ להשתלט לפחות על חלקים מהרצועה, וייתכן שגם לקחת אחריות מלאה. רצוי שלא, אבל שליטה בעזה תהיה פשוטה יותר ומסוכנת פחות מהמצב הנוכחי, שלא לדבר על מה שצפוי לנו בהמשך. ומי שימשיך לפחד ולהונות את עצמו, יביא את כולנו לקטסטרופה גדולה בהרבה, סכנה קיומית. 

ניצחון החירות הכלכלית 

הדיווחים הכלכליים היבשים לא מסוגלים להכיל את גודל הדרמה: המשק האמריקאי משגשג ושובר שיאים. גם האויבים המרים ביותר של הנשיא דונלד טראמפ נאלצים לדווח ולבלוע את הכובע, אף שבכל פעם הם מנסים להמעיט מגודל ההישג. האבטלה ירדה לרמה הנמוכה ביותר זה 50 שנה, השכר הממוצע עולה, ונתוני צמיחה פנומנליים מכים שוב ושוב את התחזיות. וברקע הסחר של ארצות הברית משתפר פלאים. וממה כל זה נובע? בעיקר מהורדת מסים. מהרפורמה הדרמטית שערך טראמפ, שתומכת בשוק הפרטי, אשר משגשג ומביא איתו ברכה לכולם. איפה הרפורמה האמריקאית, ואיפה המיסוי בארץ? אצלנו מחפשים רק דרכים להכביד על כל מי שמייצר, יוזם ולוקח סיכון. וכך חונקים את כולם. 
 

הנתונים מהממים: רק בחודש אפריל נוספו למשק האמריקאי 263 אלף משרות. שיעור האבטלה ירד ל־3.6%, רמה שלא הייתה כמוה מאז דצמבר 1969. עוד ועוד אנשים, מכל המגזרים, מצאו עבודה טובה בניגוד לכל התחזיות. במקביל השכר הממוצע עלה ב־3.2%, מכה את מה שמכונה עקומת פיליפס ומציג משק יציב ומלבלב. ברבע הראשון של השנה הכלכלה האמריקאית התרחבה ב־3.2%, שוב הרבה מעבר לתחזיות. והאינפלציה, היא הצטמצמה לשיעור שנתי של 1.4% לעומת 1.9% ברבעון הקודם. אם לא די בכך, הייצוא עלה ב־3.7% בעוד שהייבוא ירד בממדים זהים וצמצם עוד יותר את הגירעון המסחרי האמריקאי, מספק עוד פירות מתוקים למאבק הדרמטי של הנשיא טראמפ מול סין ויתר העולם.

 

הסיבה העיקרית לכל אלו היא הרפורמה המקיפה שהעביר טראמפ לפני כשנה וחצי, שבמסגרתה הורד מס חברות ל־20% ונעשתה עוד שורה ארוכה של תיקונים. הכל מתוך תפיסה שאם הסקטור היצרני־הפרטי יהיה חופשי, הוא ינחיל את השגשוג שלו לכלל האוכלוסייה. זו תמצית התיאוריה הכלכלית־חברתית הקלאסית מבית היוצר של אדם סמית. 

גם הפעם נשפכו עליה אש וגופרית מהחוגים המכנים את עצמם ליברלים, דמוקרטים ומתקדמים, שהם למעשה ההפך הגמור מכך. אלא שמה שקרה בשנה וחצי האחרונות בארה"ב מוכיח בצורה מוחצת את ניצחון החירות הכלכלית. צמיחה מואצת, עבודה רבה לכולם, שפע שמועבר מהמעסיקים ומחוללי הכלכלה הפרטיים לכלל האוכלוסייה. זוהי מכה ניצחת לכל מי שנושא את שם הדמוקרטיה, הליברליות והחירות לשווא.

ומה אצלנו. לנו יש ראש ממשלה שמבין את כל זה היטב, אבל כמו בתחומים אחרים לא מעז לפעול בהתאם. בפועל המשק הישראלי בנוי מגיבוב של מגמות סותרות, אבל מה שחונק אותו, שגורם ליוקר מחיה בלתי נסבל ומקשה על ההתקדמות, הוא היעדר החופש. 

רגולציה מוגזמת ובירוקרטיה ממאירה, הגבלות חמורות על התחרות וכוח ממשלתי מוגזם. ומעל הכל - מגזר ציבורי ענק, שיחד עם מימון החברה החרדית והוצאות ביטחון מציבים אתגרים תקציביים בלתי נסבלים. כדי לממן את כל אלו מוטלים על הציבור הישראלי מסים, אגרות והיטלים מטורפים. המגזר הפרטי חנוק ומפחד להוביל קדימה, הממשלה מתפוצצת ממשמנים מיותרים.  

לכן הגיע הזמן שנתניהו יעשה מעשה טראמפ ויוריד את המסים. ישירים ועקיפים, מס חברות ונטל על מעבידים, שוד הדלק ומחירי המכוניות וכל הגבלה על התחרות. בד בבד, שיחתוך לרבע את מספר עובדי המדינה והחברות הממשלתיות, יפריט כל מה שאפשר ויכונן רגולציה מינימלית. הגיע הזמן ללמוד משהו מאמריקה הגדולה.