סבב הלחימה: ספק אם הציבור השתכנע ממסרי הדרג המדיני והצבאי

זה היה סבב הלחימה המיותר, הקטלני והממושך ביותר בעזה מאז מבצע צוק איתן. הנתונים ממחישים זאת יותר טוב מהכל. במשך 57 החודשים שחלפו מאז לא נהרג אזרח אחד. השבוע נהרגו ארבעה אזרחים מפגיעת רקטות. בצד הפלסטיני נהרגו 30. ב־60 שעות הלחימה - "ימי קרב" מכנים זאת בצה"ל - שוגרו לעבר ישראל כ־700 רקטות. רק כדי לסבר את האוזן, ב־50 ימי המלחמה בקיץ 2014 שוגרו כ־4,500 רקטות. 
 

חמאס הפעיל במערכה הקצרה הזו כלי מלחמה חדשים. מתברר כי יש לו יותר רקטות ממה שהעריכו במודיעין הישראלי, ולכן הוא הרשה לעצמו לשגרן בקצב גדול מאוד. ההערכה היא שיש לו כ־15 אלף רקטות, רובן מייצור עצמי. ראש הקרב של הרקטות שלו גדול יותר והטווחים הולכים וגדלים. חמאס השתמש ברחפנים, שאחד מהם היה חמוש וניסה "להתאבד" על קבוצת חיילים. הוא ירה מטחים בקצב אש מרשים. באחד מהם נורו יותר ממאה רקטות שנועדו לבלבל את כיפת ברזל. חלקן שוגרו לעבר סוללות כיפת ברזל כדי לנטרלן, אך יורטו. חמאס ניסה להפתיע את ישראל במתקפת סייבר על תשתיות אזרחיות חשובות, שצה"ל מסרב לפרטן. 
 

חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), שבצה"ל האשימו אותו בפרובוקציות שחוללו את הסבב הזה, הקימו חדר מלחמה משותף, חלקו את גזרות הפעולה והוכיחו יכולת לא רעה של תיאום, פיקוד ושליטה. כל הדברים האלה מלמדים שחמאס משכלל את יכולותיו, נעזר במומחים ואנשי מקצוע מעזה ועקומת הלמידה שלו משתפרת.
 

צה"ל מצדו - בעיקר חיל האוויר ואגף המודיעין - הגיע למערכה מוכן יותר עם יכולות משופרות. חיל האוויר תקף 350 מטרות. כיפת ברזל צמצמה את הזמן שלוקח לה לאתר וליירט את הרקטות והגדילה את טווחי הכיסוי שלה. המידע המודיעיני היה מדויק ואפשר לאמ"ן יחד עם השב"כ ובתיאום עם חיל האוויר לחדש את הסיכולים הממוקדים. בפעולות אלה נהרגו שלושה פעילי חמאס. אחד מהם היה חאמד חודרי, חלפן כספים שדרכו נותבו כספים מאיראן לחמאס ולגא"פ. המחוסל השני היה עבדאללה אבו מלח, פעיל במחלקת ייצור רקטות, והשלישי, אחמד סמור, פעיל במערך כלי הטיס של חמאס.
 

אלה היו הסיכולים הממוקדים הראשונים מאז צוק איתן. בגלל הזמן שחלף מאז הסיכול הממוקד האחרון, בחיל האוויר לא היו בטוחים שיעמדו במשימה. בדיעבד התברר כי האימונים שבהם רכשו המפעילים את מיומנותם הוכיחו את עצמם. 

 

תקיפות חיל האוויר כללו הפעם גם מבנים בני כמה קומות, שבהם התגוררו גם תושבים רגילים. לשם כך היה צריך לדאוג לפינוים מראש, כדי שלא ייפגעו, וגם לפינוי הדרים בבתים הסמוכים. התהליך הזה נמשך לעתים כמה שעות עד שהשטח היה פנוי. בין הבניינים שהופגזו והופלו בפצצות מונחות מדויקות היו מטות של המודיעין הצבאי והביטחון הכללי, של יחידת הסייבר של חמאס ומפעלים לייצור רקטות שנבנו מתחת לפני האדמה והושמדו בהפצצות מדויקות מן האוויר. הופצצה מן האוויר והושמדה גם מנהרה של גא"פ. 
 

הגישה של צה"ל הייתה של הליכה על הסף. להפעיל בהדרגה כוח רב, להמתין לתגובת האויב ולעלות עוד מדרגה מבחינת עוצמת התגובה. אך יחד עם זאת לא לעבור את הקו האדום, שצה"ל בהנחיית הדרג המדיני שרטט לעצמו.  

ההנחיה הייתה: תכו בעוצמה אך אל תחצו את הקו, כדי שזה לא יוביל למלחמה. מכיוון שבמהלך הקרבות לא הוחלפו מסרים בין הצדדים והדיבור היחיד היה באש, חמאס היה צריך לפרש בעצמו את כוונות ישראל. בנסיבות כאלה הסכנה לאי־הבנה (מיסקלקולציה) היא גבוהה. ובכל זאת, זה לא קרה. גם חמאס ריסן את עצמו. הוא לא הפעיל את כל יכולותיו. העובדה שנמנע מלשגר רקטות לעבר תל אביב וגוש דן מעידה על כך שהוא הבין את המשמעות של מהלך כזה בעיני ישראל.
 

# # #

ובכל זאת הסבב היה מיותר. אפשר היה להגיע לאותן תוצאות בדיוק בלי הרוגים ופצועים והרס בניינים. ישראל ועזה עומדות בדיוק באותו מקום שעמדו בו בשישי בצהריים לפני שבוע, כשהחלה ההידרדרות בעקבות ירי של צלף מגא"פ על רכב שבו נסע מפקד חטיבה שנפצע בתקרית. למעשה שני הצדדים דורכים במקום זה 13 וחצי חודשים, מאז החל חמאס במלחמת ההתשה שלו. 

מלחמה זו לובשת ופושטת צורה. פעם זה שיגור עפיפוני תבערה, פעם בלוני נפץ. פעם אלה הפגנות על הגדר ופגיעה בה, ופעם ירי והטלת מטענים לעבר כוחות צה"ל ליד הגבול. ומעת לעת משוגרים רקטות ופגזי מרגמה, וכל כמה חודשים גם יוצאים שני הצדדים לימי קרבות כמו השבוע.

כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם שני הצדדים לא רצו בסבב הנוכחי. אך הם מצאו עצמם נשאבים אליו, תוך שהפעם הם מעצימים את פעולותיהם בתגובה ליריב. אבל היה גם ברור והגיוני שישראל וחמאס ירצו לנצור את האש מהר ככל האפשר. חמאס והג'יהאד האסלאמי לא רצו להשבית את שמחת החג החשוב ביותר למוסלמים - רמדאן. ישראל בגלל יום העצמאות והאירוויזיון. מעטים האמינו לשרים צחי הנגבי, אופיר אקוניס ויובל שטייניץ, שניסו לטעון ששני תאריכים אלה לא השפיעו והכתיבו את מהלכיה. מקורות במערכת הביטחון אמרו בדיוק את ההפך: שהייתה גם הייתה דאגה מכך שהקרבות עלולים לגלוש לתאריכים אלה.  

אם הלחימה הייתה נמשכת עד שלשום (יום הזיכרון) או אתמול, זו הייתה הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור ב־1948 שהעורף מוצא עצמו תחת מתקפה ביום העצמאות. ואם היא הייתה נמשכת גם לשבוע הבא, האירוויזיון היה עלול להתבטל (גם כך מספר התיירים שיגיעו קטן מהציפיות), תדמיתה של ישראל הייתה נפגעת קשות, והיא הייתה מתקשה בעתיד לעודד אליה תיירות ולארגן אירועים בינלאומיים חשובים.
 

מאז הושגה הפסקת האש, בתיווך מצרי ובמעורבות מסוימת של קטאר, מנהלים שני הצדדים קרב על התודעה. הם מנסים להשפיע על דעת הקהל בבית ועל זו של האויב כי השיגו את מטרותיהם. ראשי חמאס והג'יהאד האסלאמי הדגישו כי ישראל הסכימה לדרישות ובעיקר להעברת הכסף מקטאר - כ־30 מיליון דולר - שהובטחו להם עוד לפני הרמדאן. מעברי הגבול ייפתחו ומרחב הדיג יורחב שוב ל־12 מיילים ימיים. בדיוק כמו שהיה בשבוע שעבר.

זמירות דומות נשמעות גם בישראל, שגם בה מנסים לקבע את הנרטיב של "ניצחנו וכפינו על חמאס לבקש הפסקת אש". ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו מדבר על המכה הכואבת שהונחתה על חמאס וגא"פ. שריו מחרים מחזיקים אחריו על פי דף המסרים שמועבר להם מבלפור. גם צה"ל יצא מגדרו כדי לשכנע את הציבור בהישגיו ובהצלחותיו. קצינים בכירים תדרכו חמש פעמים את הכתבים והפרשנים הצבאיים, העבירו לכלי התקשורת מצגות, תמונות וקטעי וידיאו על תקיפות הבניינים והסיכולים הממוקדים. 
 

אין זה סוד שמכונת יחסי הציבור של הצבא, באמצעות חטיבת דובר צה"ל, משומנת היטב. אבל לפעמים המאמץ מגושם ושכרו יוצא בהפסדו. כשקצין בכיר מתדרך על מניעת מתקפת הסייבר של חמאס ומציגה כהישג, הדבר די מעורר גיחוך. ישראל היא מעצמה עולמית של לוחמת סייבר, הן ביכולות ההגנה שלה ולא פחות מכך בתחום ההתקפי. ישראל היא כריש תוקף. חמאס הוא דג רקק. לא בכדי מיהרו ברשתות החברתיות ללגלג על ההתפארות בסיכול מתקפת הסייבר של חמאס. צייצן אחד שאל בטוויטר אם המודיעין הישראלי שיבש את הפלייסטיישן של אסמעיל הנייה.

ספק אם הציבור בישראל השתכנע מהמסרים של הדרג המדיני והצבאי. רבים בציבור, גם תומכי ליכוד והממשלה, יודעים שעצם העובדה שחמאס וגא"פ אינם חוששים מתגובתה של ישראל, מעידה כי הרתעתה נשחקה. אפילו במערכת הביטחון מודים כי אין ערובה לכך שהפסקת האש תישמר זמן רב. מדברים שם במושגים של כופפנו להם את היד והכאבנו אך לא שברנו אותה.

זה נובע מההבדל הגדול בין שני הצדדים. חמאס מפעיל את האמצעים הצבאיים כדי להשיג מטרה מדינית. הוא מבקש להסיר מעל עזה את המצור שמטילה עליו ישראל בים, באוויר וביבשה. הוא חותר לשפר את רמת החיים של שני מיליון תושבי עזה. מנהיג חמאס ברצועה יחיא סנוואר חש את דופק עמו ויודע שבשל המצוקה הגדולה יש זעם כבוש שעלול להתפרץ, כמו שקרה בטלטלה הערבית של 2010, שבה ההמונים הפילו משטרים. גם חמאס חרד לשלטונו.

# # #

לממשלת ישראל לעומת זאת אין יעד מדיני. בשיחות בקהיר שהובילו להסכם הפסקת האש ולסיום מבצע צוק איתן הושגה הבנה שעזה תשוקם כלכלית, שיוקם בה מפעל להתפלת מים, תפוקת החשמל תגדל, ייסללו כבישים, ייבנו שכונות חדשות, האבטלה תקטן ובסוף התהליך יוסר המצור וייבנה נמל ימי ואולי אף שדה תעופה. אבל ממשלת נתניהו התנערה מהבנות אלה. חמאס המתין בסבלנות עד מרץ 2018 ומשנכזבה תוחלתו, החליטה הנהגתו ליזום מהלכי חיכוך ואלימות כדי להניע תהליך מדיני של הסדרה.
 

לא ברור מה מניע את נתניהו. אפשר רק להעריך, כפי שנכתב כאן כמה פעמים בשנה האחרונה, שמטרת־העל שלו היא לשבש את האפשרות שתוקם מדינה פלסטינית. מהלכיו מיועדים לפצל ולפלג בין עזה לגדה וליצור שתי ישויות נפרדות של אותו עם. אם זו האסטרטגיה הנסתרת שלו, הוא היה צריך להיות הראשון לסייע לחמאס לבסס את שלטונו ברצועה ולאפשר את שיקומה. אבל נתניהו שמחליש את הרשות מנסה גם להחליש את חמאס. הוא רוצה בחמאס מוחלש וששני מיליון תושבי עזה יוכלו רק בקושי להחזיק את ראשם מעל המים העכורים.
 

לא רק בחמאס מבינים זאת. גם במצרים. במשך כל התקופה מאז 2014 הורה הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי שוב ושוב לראשי המודיעין שלו לפשר בין ישראל לעזה ולמנוע התלקחות. פעם אחר פעם הם זימנו לקהיר את ראשי חמאס והג'יהאד האסלאמי ובכירים במערכת הביטחון של ישראל, במיוחד ראש השב"כ נדב ארגמן, לשיחות ולדיונים, כדי להשיג הפסקות אש ולשכנע אותם להגיע להסכם שיביא שקט לתקופה ארוכה. לדאבון לבם של המצרים זה לא קרה.
 

במערכת הביטחון אומנם סמוכים ובטוחים שהמודיעין המצרי ימשיך לחלץ את ישראל כל אימת שהיא תמצא עצמה בהתנגשות ראש בראש עם חמאס. הערכה זו מבוססת על ההנחה שמצרים רוצה להמשיך להיות מעצמה מובילה ומשפיעה בזירה הערבית ושיש לה אינטרס לשמור על השקט בגבול סיני ועזה, גם משום שהיא, כפי שמדווח, מקיימת שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני הדוק עם ישראל. 
 

כל זה נכון. אבל משיחות עם דיפלומטים וגורמי ביון מערביים שמעתי שגם במודיעין המצרי מתחילים להתייאש מהתנהלותה של ישראל, שנתפסת בעיניהם כמי שעושה כל מאמץ לטרפד מהלכים להסדר ארוך טווח. לדברי אותם מקורות, למצרים נמאס מהמשחק של ישראל וחמאס. בקהיר החלו להתייחס לשני הצדדים כמו ילדים קטנים. צריך להביא בחשבון שהמצרים עלולים פשוט לומר נואש ולהרים ידיים, או לקבל את גרסת חמאס כי ישראל היא המכשלה להשגת הסדר. 

גם עתה, לאחר 60 שעות הקרב, המצב הבסיסי בין ישראל לעזה לא השתנה. הוא נותר כפי שהיה במרץ 2018. הפסקת האש שברירית. במודיעין הישראלי יודעים וגם אומרים זאת לדרג המדיני, שלא אוהב לשמוע את הדברים: בהיעדר אופק מדיני, בלי טיפול שורש יסודי בכל הבעיות, במוקדם או במאוחר שוב נדע פרץ של אלימות. בהבדל אחד גדול: אם שוב תהיה התלקחות בגבול עזה, בוודאי אם אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון, היא תדמה יותר למלחמה כוללת נוסח צוק איתן, ולא כימי קרב כפי שראינו השבוע.

melmanyossi1950@gזmail.com