בנובמבר של שנת 1790 הוציא אדמונד ברק את ספרו “הרהורים על המהפכה בצרפת” וברא עולם חדש של שמרנות פוליטית. ברק, שתמך במהפכה האמריקאית, התנגד נחרצות למהפכה הצרפתית. הוא התנגד לניסיונות להנדס מחדש את הטבע האנושי. הוא התנגד למהפך רדיקלי בסדרי השלטון, המציב את האזרחים כשפני ניסיונות לסדר חדש שטרם נבחן.
משנתו של ברק משמשת עד היום כמגדלור למחנה השמרני במדינות רבות, בהן ישראל. היא שימשה, בין השאר, בעיצוב הטענות המוצדקות נגד מהפכות חוקתיות שחולל בית המשפט העליון, כאשר נטל לידיו סמכויות לעיצוב סדרי החברה בהסתמך על תיאוריה משפטית כמשקל נגד למציאות פוליטית.
ובכל זאת, בזהירות הראויה, צריך לומר: מה שמנסה הרוב המסתמן בכנסת לעולל לשיטה המשפטית הישראלית לא עולה בקנה אחד עם משנתו של ברק. מה שמנסה הרוב המסתמן בכנסת לעולל לשיטה המשפטית הישראלית איננו ראוי לשם “שמרנות”. זהו מהלך מהפכני, רדיקלי, אלים. יותר מהפכה צרפתית ממהפכה אמריקאית. יותר גיליוטינה משינוי הדרגתי, מדוד, זהיר.
יש לא מעט צדק בטענותיו של הימין הפוליטי נגד כמה מנֹהגיו של בית המשפט העליון. יש לא מעט סיבות לנהל מהלך של תיקון שמטרתו לשנות את מעמדו וסמכויותיו של בית המשפט העליון. ומצד שני, זעקות השבר הנשמעות נגד בית המשפט מיותרות. אם הממשלה לא הצליחה בחלק ממשימותיה, לא בית המשפט אשם. אם מפלגות השלטון לא הצליחו לממש את כל שאיפותיהן, לא בית המשפט אחראי.
במקרים רבים, בית המשפט הוא מי שהציל את המחוקקים מטיפשותם שלהם. במקרים רבים, בית המשפט הוא שכבת המגן המאפשרת למנהיגים לפזר סיסמאות בלי שיצטרכו אחר כך לממש אותן. אם שכבת המגן תוסר, הפוליטיקאים עוד עשויים להתגעגע אליה. הם עשויים לגלות שקשה יותר לתפקד כאשר אין את מי להאשים במחדלים ובכישלונות.
כך או כך, אין צורך במהפכה. אין הצדקה למהלך היסטרי, או ברוטלי. שמרנות היא אידיאולוגיה הדוגלת בשינויים איטיים, הדרגתיים, שהמציאות היא אבן הבוחן שלהם. שמרנות היא שיטה שבבסיסה חשדנות כלפי מי שרוצה לתקן את העולם באבחת חרב, או בכף של די־9. על המהלכים של איילת שקד כשרת משפטים אפשר היה להדביק חותמת של שמרנות. היא חתרה לשנות את בית המשפט, אבל בהדרגה. על המהלכים המוצעים כעת – על פי הדיווחים שלא בטוח שכולם אמינים – אי אפשר להדביק חותמת של שמרנות. אלה מהלכים שנולדו במעבדות של חתרנים אידיאולוגיים, ולא נבחנו על נסיינים. אלה מהלכים שחותרים לשינוי דרמטי, סתם כי אפשר, וכי מישהו כתב נייר, או נאם נאום, או הציע תיאוריה.
אין ודאות שהמהלכים האלה יביאו לאסון גדול. יש עוד פחות ודאות שיביאו לגאולה קרובה. אך מכיוון ששינוי בית המשפט אינו מתחייב כמהלך של חירום, ולא נובע ממשבר מיידי שיש לפתור, ברור שמוטב לעשותו בהדרגה, בשמרנות. לשנות קצת, ולראות מה התועלת או הנזק. ואז עוד קצת, ולראות שוב. אם בצלאל סמוטריץ’ היה שמרן, זה מה שהיה מציע. אבל הוא מהפכן, שמתעטף במעיל של שמרן. אם יריב לוין היה שמרן, זו הגישה שהיה מעדיף. גם הוא מהפכן. מדינאי טוב, קבע ברק, צריך לחתור לשימור ולשיפור. ועוד קבע: ככל שהכוח רב יותר, כך גוברת הסכנה של שימוש בכוח לרעה. זה נכון כאשר מדובר בבית המשפט. זה נכון גם כאשר מדובר במי שרוצים לשנות את דמותו.